אם אני כל כך משקיעה-למה אני מרגישה כישלון?

החלטתי להישאר עם הילד שנה בבית. כדי שאוכל להכיר אותו טוב,שאדע את כל הסימנים שלו לעייפות, רעב, כאב וסתם תשומת לב.

אחרי 7 חודשים איתו אני יכולה להגיד בוודאות שאין לי מושג מה כל בכי אומר. אין לי מושג אם הבכי שלו זה של עייפות, או רעב, או כאב, או סתם שעמום.

איך יכול להיות,אני שואלת את עצמי, שאני לא מצליחה לזהות? אולי דווקא עצם היותי איתו כל הזמן מקהה את הזיהוי? כי בעלי ישר מזהה כאשר הוא עייף. אני רק מנחשת כל הזמן-"עייף", "רעב" והרבה פעמים אני טועה. והטעות הזו מייצרת תיסכול לעיתים קרובות. אני מפרשת עייפות, לוקחת אותו למיטה. מנסה להרדים אותו שעה. הוא בכלל לא רוצה לישון, בכה בגלל משהו אחר כנראה, אבל אני ,שעייפה מהניסיון להרדים אותו ומתוסכלת עד מאוד, כבר מתחילה לכעוס עליו.

ואז מתחילה לכעוס על עצמי ולהרגיש אשמה שאני כועסת עליו…הרי הוא לא יודע להסביר, רק לבכות, ואני זו שצריכה להבין. אבל אני כל כך עייפה ומותשת ולא מוצאת זמן לשום דבר לעצמי שיצא לי כעס עליו לפני כמה ימים של "תן לאמא גם קצת לישון! אתה לא ישן בלילה, לא ישן ביום..אמא עייפה חמוד,בבקשה, לך לישון" ואחרי התחינות שלי והנסיונות הוא נרדם לחצי שעה ואז קם, צורח.

ואני… לא יודעת ,שוב,למה הוא צורח…ואני עייפה..אולי הוא נעלב ממני? אולי הוא רעב? אולי כואב לו משהו? ואולי הוא רק רוצה להתפנק? ובמקביל אני שומעת את הקולות מכל המומחים "לא להרגיע יותר מדי על הידיים, הוא יתרגל"..ואז אני מחזירה למיטה והוא שוב צורח.

ככה אנחנו מבלים לנו עוד כמה שעות עד שאבא בא, ולא מבין למה אמא כל כך עצבנית ומתוסכלת. שזה בכלל לא קשור אליו (לאבא) או לתינוק,אלא לעצמה, ולתחושת הכישלון שלה כל יום מחדש.