אל תכנסו לי לוורידים…

זה מתחיל בשיחת טלפון שנשמעת אקראית ומתעניינת בשלומי, דווקא יפה אני חושבת בלב, הגענו לימים טובים שאנשים מספיק מנומסים כדי לדרוש בשלומי מבלי שקרתה שום דרמה שידוע לי עליה. וואלה, כל הכבוד. אני אוהבת לפרגן כשמגיע – וכאן, על פניו – הגיע.
בדרך דקה וחצי אחרי ההתעניינות בשלומי, שלום האומה, השכנים והחברים המשותפים שיש לנו הגיע המשפט, שכל מי ששמע אותו אי פעם, סביר להניח שלא יישכח (פשוט כי הסיכוי שישמע אותו שוב הוא גבוה למדי ) – "נו….חשבת כבר על מה שדברתי/נו  ביום שישי? מי זוכר בכלל שהיה יום שישי? מי זוכר עם מי דיברתי? ומי בכלל יודע על מה דיברתי? המון חומר למחשבה….אבל בעצם אני אומרת לעצמי, יא חתיכת אידיוטית – לא חשוב על מה ועם מי דיברת ומתי, מה זה עניינו של מישהו אחר מה חשבתי או החלטתי אם בכלל….? מה ובאיזו רשות מחליט מישהו להכנס לי לווריד ולהתעניין אם חשבתי ומה דעתי וכו' – הרי אם הייתי רוצה לשתף – הייתי עושה את זה, ואם לא עשיתי את זה – באמת באמת – תתחלקו לי מהווריד.
שרק יהיה ברור – מי ששאלה את זה הייתה החברה הכי טובה שלי, שמכירה אותי בערך מהיום שנולדתי (וזה די הרבה שנים, תאמינו לי), זה שהיא החברה הכי טובה שלי – לא נתן לה נקודות בונוס , בטח לא במקרה הזה, דווקא בגלל שאת מכירה אותי מותק, את צריכה לדעת שלפעמים מדברים…..לא מבקשים עצות, לפעמים מדברים קצת כי רוצים להקיא החוצה מהסיסטם את כל המילים והמחשבות, לפעמים מדברים כדי לנסות לעשות סדר במחשבות, לפעמים מדברים כי צריך ולפעמים סתם כי רוצים….דווקא היא הייתה צריכה לדעת שדיברתי כי הייתי צריכה ולא מפני ששאלתי או רצייתי עצה – ואם לא שאלתי אז בשביל מה להכנס לי לווריד ולשאול מה חשבתי, אם חשבתי – אולי אני לא רוצה לשים את זה על פרק היום עכשיו? אולי אין לי את המסוגלות הרגשית הזו? זה הרי קטע לא פשוט…..אין דבר, היא חטפה על הראש עכשיו…מגיע לה. קורה. גם לחברה טובה לפעמים מגיע לדעת לא להכנס לווריד. אולי דווקא לה. שיהיה ברור – אין לי ספק שהדיאלוג של הערב נבע מהמקום הכי טוב והכי טהור שיכול להיות….אין לי ספק, אבל לא תמיד זה מתאים. לפעמים אני צריכה שדברים יישארו אצלי.
הרבה מאד פעמים אני מקיימת דיאלוגים או מונולוגים אבל זה לא אומר שאני רוצה תשובה, זה לא אומר שאני מחפשת עצות, לפעמים אני מקיימת דיאלוג כי אני רוצה להביע את דעתי, לפעמים אני עושה את זה כי משעמם לי, לפעמים כי אני רוצה להציק למישהו ולפעמים כדי לשמוע את עמדת הצד השני. אני בדרך כלל לא מנהלת שיחות כדי לקבל עצות או הוראות פעולה. אין לי בעייה לעזור למישהו אחר שמבקש או שואל – אבל , אני לפעמים לא מבקשת או שואלת ואם אני כן מבקשת או שואלת אני טורחת ומודיעה שתגובות תתקבלנה בברכה, ואם לא הייתי בעמדה הזו – אל תתרמו לי עצות ותשובות.
זה מייגע, זה מעייף, זה מציב בעמדה שבה אני מרגישה צורך מתיש להסביר לX  או Y – למה אני לא מבקשת תשובה הפעם…פשוט כי לא שאלתי, למה אני לא מאמצת את עמדתך ? כי לא ביקשתי….-אל תכנסו לי לווריד, אתם רוצים להיות קשובים? אחלה…אני שמחה שמישהו מקשיב לשטויות שלי , ויש לי כאלה לא מעט, תקשיבו, תגיבו, תבקרו, תמליצו, תקטלו, אבל אל תתנו לי המלצות לשאלות ותהיות שלא היו.
ביום שישי ישבתי עם חברה מאד טובה ודיברנו על נושא מאד עדין ששייך למשפחה שלי, על מצוקה קשה בסיטואציה עדינה, רציתי רק שתקשיב לי, לא יותר. לא ביקשתי – תקשיבי לי…חשבתי שזה מאד ברור. היום בערב היא התקשרה ושאלה "נו…חשבת על מה שאמרתי? על הפתרון שהצעתי…..?"  לרגע או שניים שתקתי, היא הרי חברת שנים, היא הרי יודעת טוב מכולם לזהות את הצורך שלי כשאני משתפת, היא יודעת מתי אני משתפת כי אני לא יכולה להכיל לבד, מתי אני עושה את זה – כי חשוב לי שיידעו, מתי אני עושה את זה כי אני חושבת שזה שייך בכלל למישהו אחר, ולעיתים  אני משתפת כדי לקבל עצות, ואני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי, אלא ממקום של מבנה אישיותי פרטי שלי.
לא ידעתי מה לומר לה. כנראה בגלל עדינות ומורכבות הנושא עלו הדמעות וחנקו את גרוני, וטוב שהיו דמעות וטוב שהן חנקו את גרוני ולא אני חנקתי את גרונה…ברור לי לגמרי שהיא עשתה את זה ממקום טוב, ממקום של רצון לסייע, להראות לי כמה היא אמפטתית ושותפה, ברור לי שזה בא מהמקום הזה, אבל עם כל העובדה שזה ברור, עדיין לא הייתי צריכה את התזכורת הזו שמתייחסת לנושא ובוודאי שלא רציתי לשתף  הרגע ועכשיו אם חשבתי, אם החלטתי וכו'. ביום שישי סיפרתי כי הייתי צריכה לפרוק, לא ביקשתי עצה, לפעמים אנחנו רק רוצים לפרוק מעל עצמנו כי אנחנו לא רוצים / לא יכולים להכיל יותר, אנחנו רוצים להרגיש שהמשא על הכתפיים לא כל כך כבד ויש מי שיחלוק איתי את הנטל.
לפעמים אני פשוט מספרת ומשתפת – לא רוצה עצה, לא ביקשתי תשובה, רק ביקשתי אוזן קשובה. אני חושבת שלא מעט פעמים אנחנו (אולי רק אני) חוטאים בחלוקה הזו בין קשב והכלה לבין הקשר בינם לבין מתן עצה באופן אוטומטי. זה שסיפרתי למישהו משהו – זה לא אומר באופן אוטומטי שאני מחכה לעצה (בחלק גדול של המקרים אני כן מחכה לתגובה)…זה אומר שסיפרתי…זה אומר שאני מרגישה מספיק אינטימית ברמה הרגשית כדי להיות מסוגלת לחלוק את זה עם מישהו, עם מי שאני מרגישה מספיק קרובה אליו/ה.
אמא שלי חולת סרטן, וסרטן זו מחלה ממש לא מוצלחת (אם יש כאלה מועדפות – אז עדיף לא לבחור בזאת), היא פרוגרסיבית ובדרך כלל גם מכינה הפתעות כי אין מבנה סדור של מחלה. כשנודע לי שאמא חולה (לפני כחודשיים בערך) אמרה לי את הדברים הרופאה בחדר מיון כלאחר יד אחרי בדיקה של אמא, כשהקפה עדיין אצלי ביד , ליד הדלפק של האחיות "…תראי – את הלכת לקנות קפה, אבל דרך אגב….את יודעת שלאמא שלך יש סרטן (לפעמים התוצאות כל כך מובהקות)  אבל אני בכלל לא במקום של לשמוע ולהכיל, את רואה את זה? את רואה שאני לא רוצה ולא יכולה לשמוע – תבדקי מול מי את עומדת, אם יש איתי מישהו בשעות האלה כאן- נכון…?"  לא נכון חתיכת חרא של רופאה !!!!!   לא ידעתי !!!! לא אומרים את זה במיון – יש דרך ומקום אחרים לומר את זה !!!! אני מן הסתם לא בורחת מכאן עוד רבע שעה ואת תתאמצי למצוא מקום פרטי וביתר עדינות תאמרי לי את מה שצריך להגיד בדרך הרבה יותר מכובדת ורגישה.
אבל מה פתאום? אם אפשר לומר את זה ליד הדלפק הראשי בחדר מיון (באותן דקות הודיתי לאל על הרעש במיון ועל כך שאמא לא שומעת את הדברים ואף אחד אחר לא נמצא איתי) ? אולי מכרו כרטיסים  להצגה המיוחדת שהפכה להיות הצגת "עיר המיון" -ואני פיקששתי, יכול להיות…ואז…לא מעט אנשים , כל אחד בדרכו שלו (וכולם רוצי טובה – אין לי ספק) ניגש להביע מורת רוח על הדרך והתוכן שבה נאמרו הדברים. עם עיניים מוצפות דמעות עוד לפני שמצאתי את הכסא הראשון לשבת עליו ולהניח את הקפה הרותח, עוד לפני שהיה לי אוויר וטישיו למחות את הדמעות – כבר רצה "איש אחד" לומר לי -" איזה חרא של רופאה וככה נראים הרופאים במדינת ישראל -אז זה פלא שמרביצים להם ?" – הוא לא רצה רע האיש הזה, וגם לא רצתה רע האישה הזו עם השביס ששאלה אותי אם אני רוצה משהו עכשיו כשראתה שאני מחפשת בתיק באופן אובדני טישיו…אף אחד מהם לא רצה רע – אבל באותם רגעים רציתי את עצמי, לא רציתי אף אחד…..לא רציתי שאף אחד ייכנס לי לווריד לבדוק אם מפלס הטישיו מספיק, שהרופאה הזו היא חרא וככה לא מתנהגים בני אדם – אז נכון שהיו שם המון כוונות טובות – אבל אלה היו צריכות להיות הדקות הכי פרטיות שלי בעולם וגם אם מישהי (אי אפשר לכנות אותה בן אדם) התנהלה כך – עדיין הייתי צריכה את עצמי, לא רציתי שאף אחד יגיד שום דבר ובטח לא אחרי שלוש דקות שייספר לי שלבן דוד שלו יש אותו דבר בדיוק והוא הציל את עצמו כשהלך לד"ר…….ועשה……- אז נכון, הייתה לך כוונה טובה אדוני, אין לי ספק, אבל אני הייתי צריכה עצמי קודם כל, את הכוונה הטובה שלי, את עצמי.  אבל אף אחד לא היה יכול לדעת – זה נכון…. אבל להבא, אם תפגשו אותי בפינה אפילה של הרחוב ותשמעו את דבריי – זה לא אומר שאני מבקשת עצה….זה אומר שאני מבקשת  שתקשיבו לי , שתקשיבו לאותיות, למילים, לרווח בין השורות, שתהיו שם איתי – זה לא נמדד במילים. לא תמיד אני יכולה להכיל הכל – לפעמים אני צריכה להרגיש שמישהו מקשיב ובצעד נועז גם אוחז לי את היד.
בא לכם? תקשיבו……לא בא לכם? לא נורא…….- רק אל תתרמו לי עצות….אתם אנשים טובים , אז תהיו יותר טובים ואל תתרמו את מה שלא ביקשתי.   אם אתם רוצים ויכולים – תנסו להקשיב…דיל ?