אל הפליאה/ יונה תור- שירה

'אל הפליאה' הוא ספר שירים פרי עטה של יונה תור העוסק בחיים ומהותם, באל ובקשר עמו, בבריאה והפליאה ממנה, בכאב ובהודיה, בחיפוש האנושי אחר הסוד, הנחמה והגאולה.

אל הפליאה

"כמשק כנפי הפרפר
מתהלכת אני בשדותיך.
נוגעת- לא נוגעת,
מלקטת אות אל אות, תו אל תו,
נאספת אל הפליאה.

תן לי זמן,
כי חלקי משתהים מאחור.
תן לי זמן
כדי לגעת באור הגנוז
לאט."

"אל הפליאה" הוא ספר שירים פרי עטה של יונה תור העוסק בחיים ומהותם, באל ובקשר עמו, בבריאה והפליאה ממנה, בכאב ובהודיה, בחיפוש האנושי אחר הסוד, הנחמה והגאולה.
בשיריה היא עושה שימוש במטאפורות מהטבע והחי, בחלקי תפילות ובתבניות מילים שהיא משנה.
הספר מחולק ל- 4 חלקים: ישן מפני חדש, את שאני יודעת, בגביעי הבדולח והכיסוף.

בחלק הראשון, "ישן מפני חדש" יונה תור כותבת על התחלות וסוף, על שינויים או היאחזות בשרידי העבר. היא משתמש במונחים כמו: נביעה, כך הייתי, אלול, כדי לייצג את אלו.
"נביעה
פורצת מנעולים.
ואני
שנובעת עם הצליל המפכה
רוצה לחבור
לפיצול בצמתים.
או- אז
אוכל לנסוק
לשמים מוארים."

"…בלב דווה
בלב הומה
בתקווה מהוססת
בכמיהה מכושפת
בתפילה רוגעת,
מתפרצת ובוקעת
פסענו…
אל שנה לא נודעת."

בחלק השני, "את שאני יודעת", שיריה של יונה לוקחים את הקורא לתוך הרהוריה על החיים.
"…והאם
כל המכאובים כאן
באים ללמדנו על שם?
האם באים ייסורים לומר:
הרפו, קיים עולם
טוב יותר שם,
עולם משוחרר
ללא פחד מוות,
ענוג רחום…"

"לא בחיוך מאשר,
לא בהנהון הסכמה
את עצמי אכיר,
אלא בוודאות עמוקה
המפלחת את שבילה.

אף לא בצלצולי תרועה
ובהבזקי מצמה
את עצמי אכיר,
אלא בשקט יציב,
באמיתות נוקבות
כמי תהום
וברכות, המאפשרת
לרבי רבוא הצלילים
להיות."

יונה תור עושה שימוש בדמותה של הציפור בשיריה: הציפור הקטנה שבתוכנו, ציפור שיר, ציפורים חיות בסתר ועוד.
הציפורים בשיריה הן רכות, שבריריות ונוהגות להסתתר.

"לאהוב זה לדעת
שמעבר לכל כלובי המסכים
יש בך ציפור קטנה,
כולה פלומה רכה,
צבעים וגוונים,
וכל עמידתה על ענף
כנפי הרוח…"

בחלק השלישי, "בגביעי הבדולח", המשוררת כותבת על הקשר האלוקי. היא מדברת על התגלות, על הידיעה שקיימת נחמה בעולם כמו שהיתה לשרה, לרבקה ולרחל ועל תפילה.
השיר "סוד" מייצג זאת:
"אין בי סוד. אני שקופה.
בגביעי הבדולח
נמזגות מילותי הכמוסות
שותקות ודוברות
בי כרצונן.

לא אדע
את סוד ההצפנה
בתחתית התיבות הכפולות.
דבר- מה
גועש בי, רוגש,
מוצא מבקש
כפרץ זרימה בנקיקים.

יש לעיתים
בנחת יזרום
כחולם יתנענע איטי ורוגע
אך תדיר יתגעגע
לסוד השם"

בחלק הרביעי, "הכיסוף", תור כותבת על האנושיות שבנו, על פגיעותנו ועל חולשותינו, על הרצון ל"התנקות" ואף ישנה פנייה לאל למחילה, לגאולה וברכה.

"אשמנו ואנו מודים,
הודאה בשמות
על לא עוול בכפינו
על היותנו
חלשי, נזקקים…"

"אין הבור מתמלא מחולייתו
ומים- אין
עצובים ואפורים השמים
צובה ואפורה האדמה,
שפתיה מתבקעת בצמא.

ואני,
לעיתים בור
לעיתים אדמה,

תן בי, תן
טל ומטר לברכה"

מאחלת לכם קריאה מהנה!

XOXO

אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)