אליס בארץ הבלהות

ההצגה "אליס" בתיאטרון גשר נעה בין מציאות לדמיון, בין היצירה "אליסה בארץ הפלאות" ובין סיפורו הביוגרפי או הספק-ביוגרפי של לואיס קרול (הלא הוא צ'רלס דודג'סון ) יוצר היצירה. והכל בערבוביה.

ספק הצגה השייכת לתאטרון הרפרטוארי ספק לתאטרון פירנג' בועט, מחתרתי ומבלבל.

אך יותר מהכל מדובר בהצגה ששואלת שאלות. הרבה שאלות.

הצגה לאנשים חושבים. לאנשים שחושבים שהם יודעים. לאנשים שרוצים עוד לחקור, לגלות ולהבין שאנחנו לא מבינים כלום.

או במילים של צ'רלס דודג'סון עצמו: "אם יש בזה מסר – זה לא של לואיס קרול!"

עוד בטרם התחילה ההצגה, כבר הבנתי שזו לא תהיה "עוד הצגה".

הקריין הכריז הערה שנונה בעניין הטלפונים הניידים וכולם חיכו לחושך המתבקש ולטקס "הנה מתחילים".

אבל לא היה חושך. הקהל המשיך לשבת באור כשברקע מתחילה לה מנגינה. ו… כלום!

כלום לא קרה במשך כמה דקות. לא שחקן, לא תפאורה, לא כל סימן מוכר וידוע ל "הלו… מתחילים".

ואז הקהל השתתק, כאילו הבין מעצמו, שהוא לא מבין עדיין כלום.

 הורד

ההצגה "אליס" בתיאטרון גשר נעה בין מציאות לדמיון, בין היצירה "אליסה בארץ הפלאות" ובין סיפורו הביוגרפי או הספק-ביוגרפי של לואיס קרול (הלא הוא צ'רלס דודג'סון ) יוצר היצירה. והכל בערבוביה.

ספק אם ההצגה השייכת לתאטרון הרפרטוארי או לפירנג' בועט, מחתרתי ומבלבל.

ההצגה מביאה את אליס בשלוש מערכות, אותן מייצגות שלוש שחקניות מופת.

 11063127_363558773834578_1936600022_n

בר שדה, הפרועה והמדהימה משחקת את אליס הילדה. "ילדאליס" היא דמות תזזיתית, ספק מינית ספק מחפשת את החיבה הילדותית שכל ילד מחפש. ספק בועטת במוסכמות חברתיות והתנהגותיות ספק צועקת "הלוווו, אני פה!!! מישהו רואה אותי?!"

נטע שפיגלמן הטמירה והיפה משחקת את אליס הנערה. רע לה ל"נערליס". כל כך רע לה עד שהיא מחפשת לברוח, בעיקר מעצמה. היא לא רוצה להיות "נעראליס", היא רוצה לחזור ולהיות "ילדאליס". היא רוצה לזוז אבל לא רוצה להתקדם. היא רוצה לברוח מכל דבר עכשיוי ולחזור להיות כמו פעם. היא רוצה לברוח אפילו מחלקי גופה השונים, אך לצערה אינה מסוגלת לזוז ולו שעל קטן. וכך נטע השחקנית נשארת נטועה במקום. פשוטו כמשמעו.

ואילו אפרת צור, שכתבה גם את המוזיקה המרשימה להצגה, משחקת את אליס האישה. "אישאליס" מחזירה את התזוזה לאליס שלנו, אך כבר לא מדובר בתזזיתיות ושמחה. כי אם במעברים בין עבר והווה, בחקר השאלה "היה או לא היה", "מציאות או דימיון". מעברים שגורמים לכל אחד מאיתנו לבדוק ולשאול את ועם עצמינו שאלות שספר אם העזנו לשאול את עצמנו פעם:

– האם הגענו לאן שהגענו בזכות עצמינו או בגלל בחירות ומעשים של אחרים?

– האם הגענו למה שהגענו כי הייתה נקודה בדרכינו שלא יכולנו יותר להיות מוארים והיינו חייבים ולהתפשר ולבקש את הקרבה דווקא של האנשים שיאפשרו לנו להיות קצת כבויים?

– ובעיקר לבדוק עם עצמינו, האם עלינו להדחיק את העבר, ולהשאירו במקומו, או שדווקא כדאי להציפו ולהשתמש בו כדי לצאת לחופשי.

מוטיב "השלוש" חוזר על עצמו בהצגה לכל אורכה, וגם אני ישבתי שם וכל פעם השתלטה עליי דמות אחרת מבין שלושת הכובעים העיקריים שלי: הילדה שבי, האישה שבי והאמא שבי.

אי אפשר שהשאר אדיש לטראומות של ניצול התום הילדותי. אי אפשר שלא לנוע בכיסא כשמולך מתרחש אונס פיסי. אי אפשר שלא לשנוא את המבוגרים המתעללים, שכמו כל המתעללים, מתחפשים לחביבים, מצחיקים ונדיבים, ויותר מזה לכאלה שמחפשים להגן עליך ולשמור עליך כפרש המגן על מלכתו.

כיצד ייתכן שיוצרי ההצגה מציגים את "ילדאליס" בת השבע כיצור מיני? כיצד הם יכולים לחשוב שחיבה פיסית או חיבה בכלל אותה מחפשת "ילדאליס" יכולה להתפרש בראשה הצעיר כאקט מיני?

lb2vtktqd899q01d6sm0

אך מצד שני, איך הם יכלו שלא לשאול את השאלות הקשות הללו? כמה אומץ היה להם לרועי חן (שכתב את היצירה) וליחזקאל לזרוב (בימוי ועיצוב תפאורה) לבוא ולהניח אל פתחינו את האפשרות הזו. את הסיטואציה הזו. את השאלות הקשות שהם ביקשו לשאול כל אחד ואחת מאיתנו.

הרי ברור לאמא שבי שכל מה שביקשה "ילדאליס" הוא שיראו אותה ויתייחסו אליה! והרמיזות כאילו היא זו שביקשה את הצילומים והאקט מיני גרם לי לתחושת חלחלה.

האישה שבי לא יכלה שלא לרצות לקום מכסאה ופשוט לעצור את הכל! איך ייתכן שיוצר, גדול ככל שיהיה, גאון ככל שיהיה, כמו קארל לואיס, יכול לקבל כזו הערכה?!

הרי רק השנה נשללו פרסים על יצירה ואומנות, ועוד על פחות ממעשיו של האיש הנורא הזה!

הילדה שבי לא יכולה ליהרגע עד לרגע כתיבת מילים אילו. האם כל מה שעברנו בילדותינו מכתיב את סיפור חיינו עד לסופם?! האם טראומות ילדות (ולא מדובר רק בטראומות של חילול הגוף והנפש על ידי מבוגר מתעלל, שלשמחתי הרבה נמנעו ממני) יכתיבו את דרכינו? האם אין אפשרות לריפוי הנפש והשארת הטראומה בעבר? האם הכל אכן כתוב מראש? האם חוויות ילדותינו, טראומטיות או מקדמות ככל שיהיו, הם סוף פסוק למה שנהפוך להיות בהמשך? האם ההדחקה מקדמת או אולי היא נוטעת אותנו חזק באדמה ללא כל יכולת לזוז כל עוד לא התמודדנו?!

ורק לאחר מספר שעות, שבהן, כמו "נעראליס", שבהם לא יכולתי ולא רציתי להירדם, הציפו אותי מחשבות קשות עוד יותר: עד כמה מה שאני זוכרת מילדותי אכן קרה? האם ישנה אפשרות שחלקי זיכרונות הילדות שמובאים אליי מהילדה שבי בחלקים שונים של חיי היו רק המצאה של דמיון של ילדה?

"ילדאליס" בהחלט מוצגת כיודעת מה היא רוצה. אך ספק אם היא עצמה ידעה במה בדיוק מדובר.

האם הילדה שבי הייתה ילדה חזקה שידעה מה היא רוצה או שאולי רק חיפשתי תשובות? האם היום, כאישה ואמא לילדות, אני יודעת מה אני רוצה או שאני עדיין מחפשת את הגבול הדק בין "ארץ הפלאות" ל"ארץ הבלהות"?

ומה זה אומר עליי כאמא? האם כל חוויה שאני מעבירה את הילדות שלי הופכות להיות לעוגן בחייהן שינבא את עתידן ואת מי שהן יהפכו להיות?

שאלות אילו ואחרות עולות בערבוביה בהצגה. כמו בחיים.

ולעניות דעתי, ההצגה לא מתיימרת לתת עליהן תשובות.

אך היא בהחלט גורמת לכל אחד ואחת מהצופים לחטוף "בומבה" מהבבואה של עצמינו, שנשקפת אלינו מכל ראי, ולשאול שאלות. הרבה שאלות.

הצגה מהפכנית, בועטת, שואלת, מטלטלת ובעיקר נשארת עם הצופה הרבה אחרי ההדרן וכיבוי האורות.

וככל שעובר יותר זמן היא ומגלה עוד ועוד הבנות, מעלה עוד ועוד תהיות ומנפצת עוד ועוד אמיתות.

הצגה לאנשים חושבים. לאנשים שחושבים שהם יודעים. לאנשים שרוצים עוד לחקור, לגלות ולהבין שאנחנו לא מבינים כלום.

או במילים של צ'רלס דודג'סון  עצמו: "אם יש בזה מסר – זה לא של לואיס קרול!"