אלימות במשפחה. איך באמת צריך להתמודד איתה?

היום הוא יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים.
האם בזכות המאבק הזה האלימות תפחת?
לדעתי ולצערי התשובה היא שלילית.
מהניסיון שלי רוב מקרי האלימות
אינם אלימות פיזית
אלא אלימות נפשית ומילולית
שכוללת השפלות, המעטה בערך האשה,
הרחקתה ממקורות התמיכה שלה (משפחה וחברות),
שליטה בה ועוד.

היום הוא יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים.
האם בזכות המאבק הזה האלימות תפחת?
לדעתי ולצערי התשובה היא שלילית.
מהניסיון שלי רוב מקרי האלימות
אינם אלימות פיזית
אלא אלימות נפשית ומילולית
שכוללת השפלות, המעטה בערך האשה,
הרחקתה ממקורות התמיכה שלה (משפחה וחברות),
שליטה בה ועוד.
להפתעתי התברר לי במהלך השנים
שהבעלים המתעללים בכלל לא מודעים לכך
שהם עושים את זה!
עד היום אני זוכרת את המקרה של ליטל.
היא הגיעה אלינו לפני כשנתיים
והייתה מקרה קלאסי של אישה שסבלה
כל השנים מאלימות נפשית מצד בעלה.
המצב הגיע עד כדי כך שהיא ניתקה בגללו
את הקשר עם משפחתה, לא עבדה,
והייתה תלויה בו באופן מוחלט, גם כלכלית.
עם השנים היא ממש איבדה את הביטחון העצמי שלה,
את ההכרה בערך עצמה,
והתנהלה כרובוט לא מאושר.
רק אחרי שליטל התדרדרה לדיכאון ולשתיית אלכוהול,
וממש ברגע האחרון, היא תפסה את עצמה
והגיעה אלינו על מנת להתגרש מבעלה.
היא אמרה שאם הוא יסכים לעבור טיפול
ולשנות את היחס שלו כלפיה
היא תסכים לנסות להמשיך לחיות איתו.
הזמנו את בעלה של ליטל אלינו למשרד והוא הגיע.
אמרנו לו שחשוב שישמע את מה שאשתו מרגישה וחשה,
ואכן ליטל שקיבלה אומץ מנוכחותינו,
פרשה בפניו את כל ההסתכלות שלה על מערכת הנישואין,
את התסכול, ואת העובדה שהיא סבלה
מהתעללות ממנו במשך כל השנים.
זכורה לי היטב התגובה שלו.
הוא היה בהלם.
הוא לא הבין בכלל על מה היא מדברת,
ומהר מאוד פתח בהתקפה כלפיה
שהיא האשמה במצב
ושהיא הביאה את עצמה למצב בו היא נמצאת.
התברר לי מהר מאוד שאין פה כל סיכוי לשינוי,
כי בעלה בכלל לא מודע לבעיה.
זו לדעתי הבעיה העיקרית.
הבעלים המתעללים, ברובם לא מודעים בכלל לכך שהם כאלה.
הם עצמם סובלים מבעיות באישיות שלהם,
לעיתים בעיה של כפייתיות ושליטה,
לעיתים בעיה של חוסר בטחון עצמי,
והם בונים את הביטחון שלהם על ידי זה
שהם שולטים באישה ומקטינים אותה.
אבל אין להם מושג שזה מה שהם עושים.
הם יראו את הפרסומים על המאבק באלימות,
יצקצקו בלשונם,
ולא יבינו לרגע אחד שהם עצמם עושים את אותו הדבר
ונמצאים באותה הקטגוריה.
וכשאין מודעות – אין שינוי.
לכן לדעתי אין לצפות לכך
שהשינוי יגיע מהגברים המתעללים.
גם חיזוק מוקדי התמיכה לנשים מוכות
הם רק עזרה בתוצאה אבל לא בסימפטום.
לדעתי יש לרכז את מירב הטיפול
במודעות של הנשים עצמן.
אם אישה מכירה בערך עצמה,
יודעת כיצד בעלה אמור להתנהג אליה,
ולא תסכים להתנהגות מתעללת,
היא זו שתעשה "סטופ" למצב
(אם על ידי עצירת המעשים עוד בתחילתם,
ואם על ידי עזיבת מערכת הנישואין).
פה לדעתי צריך להשקיע את מירב המאמצים.
בהסבר לנשים ולנערות:
אתן שוות.
מגיע לכן.
אל תתנו שיתנהגו אליכן כך.
עו"ד צפית קצובר-דיבון
צפית קצובר-דיבון, עורכת דין לענייני משפחה מזה כ-25 שנה, מנהלת מחלקת דיני משפחה במשרד דיבון ושות'. בבלוג זה אשתף אתכן בחוויותיי מאחורי הקלעים של עולם המשפט ודיני המשפחה בישראל. מומחית בכלל דיני המשפחה, לרבות: ענייני גירושין, משמורת, רכוש, ייצוג בבתי משפט ובבתי הדין הרבניים, ירושות וצוואות. בנוסף, מגשרת מקצועית מוסמכת ע"י לשכת עורכי הדין. נשואה ואמא ל-5 ילדים, מתגוררת בפתח תקווה.