הוצאת אופוס 506 עמ'.
צל ישב שלוש שנים בכלא. הוא שמר על כושר, לימד את עצמו תעלולי מטבעות והמשיך לאהוב את אשתו. היה לו המון זמן פנוי. כל מה שהוא רצה היה לרצות את הזמן שהוקצב לו ולחזור לאשתו האהובה, אלא שמספר ימים לפני השחרור, הוא מגלה שאשתו נהרגה בתאונת דרכים וגם העבודה שהוא חשב שחיכתה לו, כבר לא חיכתה לו יותר.
בדרך ללוויה, הוא פוגש איש שמציג את עצמו כמר וונסדיי ומציע לו עבודה. האיש אינו מרפה ממנו וצל חושב שאין לו מה להפסיד. גם ככה לא ממש נשאר לו למה לחזור. צל צריך ללות את וונסדיי, לשמור עליו ולעזור לו.
מר וונסדיי מתגלה כנבל ונוכל בנוסף לדמות העיקרית שלו בסיפור ותפקידו של צל הופך להיות מסוכן יותר ויותר ככל שמתקדם הסיפור. במסעו עם מר וונסדי הוא פוגש עוד ועוד אנשים מוזרים והקורא עומד על טיבם ביחד עם גיבור הסיפור. לא רק טיבם של הדמויות נחשפת בפנינו לאיטה, אלא גם מטרת המסע. מלחמה עומדת להתחולל והמסע הוא בעצם מסע גיוס לוחמים. כל צד רוצה את צל לעצמו. לכל צד המטרות שלו והסיבות שלו לכך שצל צריך להצטרף אליהם במלחמה שתתחולל.
המלחמה הזו שניל גיימן בנה עליה את הסיפור שלו יכולה להיות מלחמה אמיתית מאד – מלחמה שיכולה להתחולל גם היום ואולי היא אפילו מתחוללת בצורה מסויימת כבר משחר האנושות, אלא שניל גיימן בנה לה צורה ודמויות אנושיות (בחלקן) והציג אותה באור מאד עכשוי לדעתי.
הסיפור הוא סיפור אפל מאד גם אם הפעם רק חלק מזערי ממנו מתרחש במעמקי האדמה ורוב הסיפור מתרחש מעל פני השטח ואפילו בגלוי מאד לפחות לכל המעורבים בעניין.
הטענה היא שאמריקה היתה יבשת ששימשה תחנת מסחר זמן רב מאד לפני הזמן שבו ידוע לנו שגילו אותה:
"…הדבר החשוב שיש להבין בנוגע להיסטוריה האמריקנית, כתב מר איביס ביומנו הכרוך בעור, הוא שהיא בדיונית, הפשטה מצוירת בפחם בשביל הילדים, או המשתעממים בקלות. רובה בלתי בדוקה, בלתי מדומיינת, בלתי נחשבת, ייצוג של הדבר, לא הדבר עצמו. זה סיפור דמיוני יפה, הוא המשיך, עוצר לרגע לטבול את קולמוסו בקסת הדיו ולאסוף את מחשבותיו, שלפיו נוסדה אמריקה על-ידי החלוצים, שביקשו את החופש להאמין כפי שרצו, שהם באו לאמריקה, התפשטו ורבו ומילאו את הארץ הריקה…."
אלים מתים כשהם נשכחים, כך טוענות חלק מהדמויות בספר. יש מקומות טובים יותר לאלים ומקומות פחות טובים. יש אלים שהשכחה גרמה להם לעוני ולקיבוץ נדבות וחלקם נשכחו מהר יותר מאחרים:
"….אבוקדו, הסכים ויסקי ג'ק. זהו זה. הם לא גדלים כאן. זו ארץ אורז הבר. ארץ האייל. מה שאני מנסה לומר הוא שאמריקה היא ככה. זו לא ארץ גידול טובה לאלים. הם לא גדלים טוב כאן. הם כמו אבוקדו שמנסה לגדול בארץ אורז הבר…"
אבל מה קורה כשהאלים מסרבים למות ולפנות את מקומם לאלים חדשים?
ניל גיימן בכתיבתו הכשרונית, מוביל אותנו אל תוככי עולם הפנטזיה ומשלב אותו עם עולם המציאות המשמש מסגרת לסיפור הפנטסטי שלו. הוא מוליך את הקורא אל תוך הפיתולים שהוא יוצר בסיפור עד היציאה מהמבוך חזרה אל המציאות.
בספר הזה הוא מתמקד בכמה מקומות בשמות של ערים ומקומות, עושה רושם שהנושא הזה מאד מעניין אותו – שמות של מקומות ואנשים. הוא מציין יותר מפעם אחת את חוסר הדמיון של השמות וגם את הכפילויות של שמות אחרים בעולם. לדוגמא: צל צריך להגיע למקום שנקרא קיירו ואז דמות אחרת בסיפור מסבה את תשומת ליבו לכך שבעצם לא מדובר בקהיר שבמצריים אלא במקום שנמצא על הדלתא שבמיסיסיפי וצל שואל: "יש שם פירמידות?" והתשובה: "…לא שסיפרו לי. קוראים לה מצריים הקטנה מפני שפעם, הו, אולי לפני 100, 150 שנה, היה רעב בכל הארץ. יבולים מתו. אבל הם לא מתו שם. אז כולם הלכו לשם לקנות אוכל. כמו בתנ"ך. יוסף וכתונת הפסים המשגעת. כולם הולכים מצריימה…"
מעניינת התאוריה שנבנית בספר הזה. אהבתי את הרעיונות שהוא מביא כאן, אהבתי את הסיפור ונהניתי מהספר.
