אלוהים – ניצחתי אותך !!!

סיימתי משחק טניס (משחקת חרא) והחלטתי להכנס לבריכה ככה להרגיש ספורטאית ממש, נכון – בגילי כבר לא יוצאים לאולמיפאדה של ארבע שנים, אבל יש גם סתם אמביציה לשמור על כושר. לפעמים היום מתחיל רגיל ויש רשימת תוכניות , ככה זה היה באותו יום בדיוק. ידעתי מה אני רוצה לעשות – לא ידעתי מה ריבונו מתכנן לי, איך הוא הולך לטרוף לי את הקלפים לגמרי  ולייצר לי חיים אחרים.
באופן עקרוני חשבתי להיות בנאלית, אתם יודעים: תיכון, צבא, לימודים וכל המסלול הרגיל…ובמסגרת אחד הימים שנותרו לי עד תחילת הלימודים ריבונו החליט בוא נשנה לה את החיים – נשנה , ובגדול.
אני על שפת הבריכה ממש על על הדופן מתכוונת לקפוץ לתוך המיים ופתאום…..חושך, לא זוכרת ומתעוררת בבית חולים, מנסה לפתוח עיניים ומרגישה שהן כבדות ונסגרות מעצמן, וככה מתחילה לשמוע קולות ברקע – עד שאני שומעת בבירור קול שאומר "טוב, אפשר להעלות אותה למחלקה"….
אני נוגעת בעצמי ולא מרגישה אותי, אין ציצי, אין מותן -"תזהרי על העירוי, אל תזיזי את היד" גוער בי מישהו, אני עוצמת עיניים בחזרה ונרדמת. מתעוררת במיטה בחדר שאני לא מכירה ומחפשת ומנסה  להבין איפה הבריכה ואיפה אני. נרדמת ומתעוררת לסירוגין עד שנכנסת אחות במבט עליז במיוחד וקול של שירת המקהלה….נו, התעוררנו (לא ידעתי שישנו יחד) ? – כן, אני מהנהנת. איפה אני – אני לוחשת? מה קרה?
היא מושכת כסא ומתיישבת לידי ומספרת לי שהתחלתי לקפוץ לתוך המים רק שדופן הבריכה היה שבור והחלקתי עליו וריסקתי כמעט את כל חוליות עמוד השדרה. על מי היא מדברת בדיוק, אני תוהה? זה סיפור או מה בדיוק? היא שותקת ואוחזת לי בכף היד בליטוף עדין ואני מרגישה שהדמעות יורדות מעצמן. אני עוד לא יודעת למה – אבל אני יודעת שאני בוכה על עצמי.
זה בסדר, מותר לך, תבכי…היא מעודדת אותי. בכי עצור, שקט, נושם – בלי אף מילה.איבדת את ההכרה במים ומזל שהיה מציל בסמוך שהוציא אותך מהמים ואת בבית חולים….הבהילו אותך ישר לחדר ניתוח ועכשיו את אחרי ניתוח גדול ומכוסה בגבס. הניתוח הצליח וכרגע את לא צריכה לעשות כלום. תנסי לישון.
ההורים שלך היו כאן כל השעות האלה והלכו הבייתה לנוח, יחזרו עוד כמה שעות, בינתיים אם את צריכה משהו – הנה הפעמון, אבל באמת – תנסי לישון. זה חשוב. לא הייתי צריכה את העידוד, הרגשתי את העיניים נלחמות בין מצב עירנות לבין שינה ואת הדמעות זולגות עדיין מבלי שאני אבין מה. אין אף אחד בחדר, מרווח עם מקום לכורסא אחת, ודלת קטנה (כנראה שירותים). אני מסתכלת ורואה מולי את השעון, מתישהו אחרי הצהריים, אני לא יודעת איזה יום היום, בקושי אני זוכרת את הבריכה ואת המילים של האחות ואני נרדמת.
כנראה שישנתי כמה שעות טובות. באמצע אני זוכרת שנאנקתי מכאבים ואחות באה להזריק לי לשוק ושוב נרדמתי. וככה כנראה עוד פעם פעמיים. וכל פעם שאני מוצאת את עצמי בעירנות אני מרגישה את מליחות הדמעות ומחפשת את הטישיו. מישהו שם אותו שם.
ערב, מחשיך ואני רואה את אמא נכנסת בשקט לחדר. היא מסתכלת עליי קצת בחשש מרחוק ורואה שאני ערה, מטושטשת- אבל ערה. היא ניגשת אליי, מחבקת בעדינות ומצטרפת לים הדמעות. מסיטה את השיער הצידה ונושקת לי על המצח ועל השפתיים ובכל מקום פנוי שאפשר. האחות נכנסת – ושוב אנחנו בשורת המקהלה….מה, לא הולכים הבייתה? הכל בסדר היא שואלת? אני מהנהנת בראש והיא שואלת אם אני רוצה כדור הרגעה.
לא, אני אומרת. את לא רואה שאני מאד רגועה? טוב, היא אומרת, זה טוב שאת בוכה. נו יופי, אני מרגישה מעודדת ומרשה לדמעות לרדת מעצמן. אמא אוחזת כל חלקה פנוייה בי, מלטפת, שותקת, מחכה כנראה שאני אומר משהו….אמא תגידי, מה קרה? למה אני כאן? איפה אני בעצם?
היא מסבירה לי בקיצור את מה שאמרה האחות. היא מספרת לי ומדי פעם נסדק קולה ואני רואה את הדמעות בזוית העין ואת הברק של הדמעות ממלא את העיניים. ואז מתחילה שורות ה"מזל". מזל שהמציל היה ליד, מזל שהוא ראה אותך, מזל שהצליחו להציל אותך ואת אחרי הניתוח. מרוב המזל- אני חושבת היום שהייתי צריכה לקנות כרטיס פיס…אולי לזה התכוון ריבונו שחשב על "מזל".
בערך יומיים לוקח לי להבין את עובדת היותי בבית חולים, אבל חשבתי שכמו שקורה לאנשים "נורמלים" – אם חלו והגיעו לבית חולים -הם נמצאים שם שבוע שבועיים והולכים הבייתה בריאים. חשבתי שהנוסחא הזו עובדת גם אצלי – לא ידעתי כמה ריבונו טרף לי את הקלפים. לא שאלתי כלום אולי כי לא רציתי לדעת את התשובה או שעוד לא יכולתי לחשוב על פרטיים "קטנים" כאלה של מה אתי…
אחרי כמה ימים נכנסו שני רופאים – לקחו כסאות והתיישבו שם. חשבתי שאולי אפשר היה לעשות פיקניק במקום שזה יבוא וההוא יילך, בוא נאסוף את כולם – נכין כיבוד….וכולם ייפגשו את כולם….לא עובד ככה כנראה – בבית חולים צריך להיות חולה. חולה צריך להיות רציני. רפוי שכל. מקטר. לא עניתי לאף אחת מהקטיגוריות. זהו, נכשלתי בלהיות חולה, אני לא חולה – קרה לי אירוע ועניין של כמה ימים ומתקתקים הלאה….
9 חודשים בית החולים הפך לביתי. כל האביזרים הקטנים והגדולים – כל מה שיכול לעזור / לפנק / לתמוך/ להקל – כל אלה מלאו את החדר…זו תקופה של הריון מלא אם תחשבו, וזה  ה-מ-ו-ן  זמן. משפחה וחברים באו והלכו והיו גם לא מעט שעות של לבד, היו שעות של "יהיה בסדר" , היו שעות וימים של רחמים, היו שעות של "למה זה קרה לי"  והיו שעות של "טוב שנשארתי בחיים".. טוב? עוד לא ידעתי, עוד לא הספקתי להחליט.
ככה , אחרי תשעה חודשים לימדו אותי קצת ללכת (עד אז רק שכבתי במיטה), אף אחד לא ידע אם אני אוכל ללכת, אחרי תשעה חודשים עזרו לי לעמוד ולהתחיל ללכת, ממש כמו תינוק….מחיאות כפיים מהתחנה (תחנת אחיות) אני עסוקה במאמץ ובריכוז של הצעד הבא אבל מספיקה לראות את אמא שלי ועוד איזה כמה אחיות עם דמעות. אף אחד לא ידע כמעט שנה אם אני אלך ופתאום אני הולכת. חתיכת ריגוש.
חוזרים הבייתה ומתחילה שגרת בית שהיא אחרת וקשה יותר מבית החולים. אין אותו ציוד, אין את אותו כח אדם מיומן, אבל יש המון טוב ותמיכה וסבלנות ואהבה מכל הצדדים – וגם מהדברים האלה צריך פסק זמן לפעמים……לקח זמן, המון המון זמן וחזרתי ללימודים, מאותה נקודה שהתכוונתי לפני שכל זה קרה….מדי פעם עוד ניתוח שחזור, אבל נחשב "קטן"  ועוד פעם החלמה ושיקום, והוופ….קצת השלמת לימודים בבית חולים וקצת בבית וחוזרים ללימודים.
למרבה הפלא והמזל וכל מה שקיים בעולם הצלחתי פחות או יותר לשקם את עצמי, לא יודעת מי אהב את מי יותר – אבל אם לא הייתי נלחמת על עצמי בכל הכוחות שקיימים, אם לא הייתי מבינה מהר מאד שרחמים זה מותרות שאין לי, הייתה בי התבונה והנחישות להבין שאין הנחות, אני לא רוצה כאלה ובטח לא רוצה להיות מסכנה שמרחמים עליה.
רוצה להיות אורלי. כמו שרציתי תמיד. הספקתי בינתיים לעבור 6 ניתוחים של עמוד שדרה לשחזור וסידור ובנייה והתנחלות, לעבוד, לטייל בעולם, לאהוב, לשנוא, לחרוש בתי קפה , מסעדות,הספקתי כמעט הכל…..בסך הכל – היום , אני די מרוצה…..יש מקצה להמון שיפורים, אבל עוד לא נגמרו החיים.  נכון, זה לא קרה אתמול ולא  לפני שנה…אבל חכה ריבונו, זו לא המילה האחרונה.
ריבונו, שתדע לך – אתה לא  תנצח אותי !!!!   אני ניצחתי אותך  !!!