חודש מודעות סרטן השד תמיד היה עובר ממני והלאה… אמרתי לעצמי את ילדה (בת 35), אין שום רקע גנטי, אין סרטן ברוך השם במשפחה אז מה לי ולזה??
אמממה…
יום רביעי: ארוחת ערב פשוטה למדי עם ילדי (גרושה ומאושרת +2 ילדים קטנים) גירדתי בשד שמאל. מה שהרגשתי לא מצא חן בעייני מה שלא היה בשד ימין. מיששתי טוב טוב. הרגיש לי קשה, דוקרני, לא סימפתי.
אני עובדת בארגון בריאות, תיכף תבינו את מהירות הקשרים.
יום חמישי: סימסתי לכירורג שעבדנו יחד, הגוש לא מצא חן גם בעיניו. שלח אותי לממוגרפיה ואולטראסונד וביופסיה "אני מצייד אותך גם עם הפניה לביופסיה כדי שלא תצטרכי לחזור בשביל הפניה" (רמז 1).
יום ראשון: XXX נשומה, זה בשבילי. תקתקי לי ממו+US. ככה ביקשתי מבוהלת ולחוצה מחברתי שעובדת איתי.
יום שני כבר באסותא רמה"ח לבדי עושה את שתי הבדיקות. שאלתי את הטכנאית אם זה ציסטה. אמרה לי שלא (רמז 2).
יום שלישי נקראתי לביופסיה משד שמאל ובלוטת לימפה בבית השחי. במקביל תוצאות הממו+ US הגיעו. BIRAD4C\B הופיע בשחור מודגש. "ממצא חריג, ממצא שאתי" (רמז 3). סיסמתי לכירורג, שאלתי אותו אם להתחיל להתפלל. אמר לי "נקווה לטוב. אני איתך לאורך כל הדרך" (רמז 4).
התרסקתי. נפלתי על המיטה בבכי קורע שמים (כנראה אלוהים היה בהפסקה כי הוא לא שמע את תפילתי). התעשתי ונסעתי לאסותא. ושוב כמו אתמול, במכון יושבות נשים בנות 50+ ורק אני ילדונת מבוהלת, מרוסקת מפחד, לא יודעת לאן ומה הולך להיות. נכנסתי לחדר הקפוא, נשכבתי על המיטה ושאלתי את הרופאה: תגידי לי באמת, כמה רע זה נראה? אמרה "זה לא נראה טוב. אני גם מסמנת לך בקליפ את הגוש שאם תצטרכי פעילות כירורגית אז יראו את זה" (רמז 5)
הלכתי לבד, לא חשבתי שזה יהיה כזה נורא. וזה היה מאוד נורא. נורא ואיום. יצאתי בוכה ומבינה שיש לי סרטן. מנהלת המכון ניסתה להרגיע אותי, אבל אני כמעט נפלתי מהרגלים.
נסעתי הביתה ואמא שלי היקרה צועקת עלי בטלפון על איזה משהו שהייתי צריכה לעדכן אותה ואני צעקתי בחזרה "אבל שכחתי! מה אני יעשה"! והיא בכלל לא ידעה שיש לי סרטן השד.
הימים קצת עברו.
יום ראשון יודעת שיש תשובה. מתקשרת לכירורג. "אני מצטער, התשובה חיובית" יש לך סרטן. שיחה נוספת מהאונקולוגית "הביופסיה לא טובה". לא התפלאתי. אחרי כל כך הרבה רמזים לא השלתי את עצמי.
פגישה עם האונקולוגית אחרי כמה ימים ושם היא מכתיבה לי פרוטוקול טיפול: טיפול כימו, ביולוגי, ניתוח, הקרנות וטיפול אנטי הורמונלי למניעה ל10 שנים. זה חתיכת פאק רציני.
בגלל שאני עובדת בארגון בריאות תיקתקתי את כל התורים ואפילו תשובות בדיקות שכללו" PET CT, MRI שדיים, אקו לב ועוד כאלה שכבר הספקתי לשכוח והכל בשלושה שבועות וקצת.
בין לבין נהיה לי קוצר נשימה וקיבלתי משאף (ואני בכלל לא אסמטית, נתפס לי הגב- למות! האוזניים שלי נסתמו מהפחד של קבלת התשובות). הסטרטס היה כל כך גדול שהגוף לא הכיל עוד.
כמות הדמעות שירדו לי… רק אני יכולה לבד לעלות את מפלס הכנרת…
בבדיקת MRI שדיים נשכבתי על הבטן, הראש עם הפנים למטה (כמו מיטת מסז' עאלק) והמכונה עושה רעש לא נורמלי. ואני בוכה בתוכו. לא יכולה לזוז כי אז הבדיקה לא תצא טובה וזה מה שהטכנאית ביקשה. מגדז'דרת את חיי, כועסת על אלוהים "אבל למה אני" ואפילו לא יכולה לנגב את הדמעות והן כבר מגרדות לי על האף והנזלת זולגת לי כמו טרול.
הולכת- בוכה, יושבת – בוכה, בשירותים- בוכה, באמבטיה- בוכה, בנסיעה – בוכה, בכל בדיקה- בוכה. גם אם זו בדיקת דם פשוטה. בלילות כמובן מתעוררת ממחשבות אל הלא נודע. זוכרת שקמתי לילה אחד כי היה לי קר. אמרתי מה תעשי עוד מעט עם קרחת ויהיה לך קר?
ללכת אל הלא נודע זה הדבר הכי קשה שיכול להיות (אחרי הידיעה שיש לך סרטן השד). את שומעת מההיא שעברה תופעות לוואי כאלה, וההיא בכלל לא. מצד אחד את רוצה להיכנס בו בראבק ולהגיד – אוקיי בוא נתחיל ונסיים עם זה כבר. מצד שני זה מפחיד! מצד שלישי השיט הזה פה. כמה ברירות יש לי עכשיו? (אמממ כלום).
אני כאן בשביל לעלות את המודעות לסרטן השד בקרב צעירות וגם אלו שאין להן רק גנטי.
לידע כללי:
רק ב- 10% מהמקרים, סרטן שד הוא גנטי. כן כן… תקראי שוב את הפאקינג שורה זאת.
ההמלצה לממוגרפיה היא רק לנשים מגיל 50 ומעלה.
סרטן שד לנשים מתחת לגיל 40 הוא 6-7%.
חלק מהנתונים אבסורדים… איך אין מודעות לזה? רק נשים מעל גיל 50 יש להן חשיבות ושאר 6-7% לא רלבנטיות יותר? לא מובן מה שקורה פה.
אני קיבלתי סרטן מסוג קרצינומה טריפל פוזיטיב, HER2, הורמונלי, משגשג במהירות השיא ועוצמתי מאוד.
אומרים שזה הסרטן היותר ידידותי בהשוואה לטריפל נגטיב. מעודד? אמממ.. לא. זה סרטן וזה סרטן מבחינתי.
המון אנשים אומרים לי "אל תדאגי, יהיה בסדר את חזקה"!
א. אני בשלב אבל. אי אפשר להגיד דבר כזה למישהו באבלות (מישהו מת לו אז איך יהיה בסדר)??
ב.למה אתם מצפים ממני שאהיה חזקה? ואם לא בא לי? קשה לי כל כך!
סבב כימו ראשון: ב-27/11. אחת לשבועיים ל-4 טיפולים ראשונים. הפחד גומר עלי. ההלם יותר. מוכת תדהמה. שלב ה-AC ככה קוראים לו. השלב המפחיד, האגרסיבי, החרא בלבן.
והנשירת שיער? זה פרק נוסף ליום אחר.
אגב, יש לי קבוצת וואטסאפ חדשה שנקראת חרא בלבן. וזה מה שאני עונה לשאלת ה-"מה שלומך".
יש למה לצפות.
מיכל.