אלגנטיות של קיפוד

אתמול נקראתי לדגל. נשלחתי למיונים הנעשים לקראת אחד ממסעות מלכת המדבר, אי שם בחולות קיסריה. מכיוון שמזה כארבעה חודשים לא הדלקתי סיגריה, ויתרתי על הנסיון לדחוק אותי ואת ששת הקילו החדשים שלי לג'ינס, לבשתי דגמ"ח חול וחגור, וכבדת נעלים, בנתיב עליתי – הלוך והחרש…
למען המאחרים בקריאה – לא התקבלתי. בכל זאת – היה מצחיק.

בחורה עם מחשב נייד

אז מה היה שם בעצם:

קמתי, התקלחתי, נשמתי עמוק, נפרדתי מבני הבית (הנארוטו ביקש ממני לא להתאמץ, הוא לא באמת רוצה שאסע), ועליתי לאוטו. נסעתי. הגעתי. הקדמתי בחצי שעה (טבטונית, או מה?), שתיתי קפה וקראתי עיתון בתחנת הדלק. הרגשתי כמו תלמה וגם כמו לואיז.

נסעתי למתחם המיונים. לקחתי קולגה שהגיעה במונית. אחוות נשים. התגודדתי עם עוד אי אלו עשרות נשים מתחת לעץ מכמיש. נשברתי. הלכתי לאוטו להביא את העיתון. תחושה די משונה:"עד שלקחתי חופש מהעבודה, זה מה שאני עושה? במקום לרבוץ לי באיזה קפה עם חברה?" . שמחתי לפגוש את האחיות מסלונה. נשלחתי פנימה – הרשמה, חולצה, מספר, פיפי.

מעכשיו – מתחיל ההווה.

כינוס תחת רשת צל, קפה – יש!!! פטפוט עם האחיות, אז פורצות פנימה ותיקות המסעות, אלו הנקראות "מלכות" בריקודים סוערים לצלילי השיר "באה מאהבה". על החסה, כמו שאתם יודעים, אי אפשר לומר שהיא באה מאהבה, בטח לא בשעות האלה של הבוקר. המבוכה שלחה אותי לחפש מים, והפגישה אותי עם הדודה פטוניה יונקת סיגריה נמרצות.

נפרדתי מהתיק, ומהטלפון הנייד. דווקא נעים. תחושת שחרור מענגת.

ציירתי על דגל. קילפתי תפוחי אדמה, קצצתי בטטה. שפכתי את כל המרכיבים מהארגז לפויקה ורק אז התפניתי לקרוא את ההוראות. לא היה כתוב כלום על איפה לשים את הסיר – אז השארנו אותו שם. אחרי חמש דקות – הבנו שטעינו ודהרנו עם הפויקה אחרי שאר הקבוצות.

שיחת הכרות. עוד שלוש עשרה נשים – מרמלאית בת עשרים וארבע עד לרחובותית בת כמעט שישים. מאמא לשבעה ממחולה שבבקעה, עד למהנדסת בשדה התעופה. כל מני נשים. בכל הצבעים, המידות, הגילים, העיסוקים והסיבות שהביאו אותן למיונים. היית שמחה לקצת זמן להכיר אותן יותר.

ומשם למשימות: עליתי וירדתי, דחפתי ועודדתי, צעקתי, התווכחתי, דיברתי והקשבתי. משכתי, דחסתי, זחלתי וטיפסתי. נהגתי – על רכב רגיל, עם זכרונות הטסט מלפני שנות דור, ועל ג'יפ – בעליות וירידות ובחולות. היה כיף! ביקשתי אפילו עוד סיבוב! צחקתי, התעצבנתי, פגשתי נשים שמיד התחברתי אליהן – כאילו אנחנו מכירות מבית הספר היסודי. פגשתי גם כאלה שאולי היה עדיף לו לא הייתי פוגשת. בוגרות מלכת המדבר שמלוות אותנו, או מפעילות את התחנות, לא הפסיקו לרשום דברים בקלסרים שלהן, אבל לי לא אכפת, כי אני ממש נהנית ומרגישה שמותר לי להיות מה שאני רק רוצה. מה שאני.

הפסקת צהרים: הפויקה מקבל מימד חדש בצורת בלילה לא ברורה. כולנו אוכלות ולא משאירות פרור. אין מספיק אוכל, והדודה, למשל, שעסוקה בלדאוג לנו כאמא אווזה, לא מספיקה לאכול. אל דאגה – שעתיים אחר כך מגיעות הפיצות. אני, עם ששת הקילואים החדשים, דווקא מבסוטה מיום הדיאטה הקטן הזה. אני מתאפקת ולא הולכת לתיק לבדוק הודעות – אם חופש אז עד הסוף.

אחרי הצהרים אנחנו הרבה פחות רעשניות. הקבוצה שלנו מאד מגובשת בדרכי העבודה שלה. מהר מאד למדנו מי טובה במה, ורוב הבנות יודעות לתת אחת לשניה את המרחב והיכולת לעשות את הדברים בדרך הטובה ביותר. כשאנחנו מתבקשות להעביר ביקורת אחת על השניה – משתררת דממה. אני מבינה שבחיים לא אצליח לזכור את כל מה שקרה כאן, ו"משאילה" מאחת התחנות עט. בתחנה הבאה קולטת אותי אחת המדריכות ונוזפת בי על הפרת כללים. לו רק ידעה כמה קשה היה לי לא לגלות לקבוצה שאחרינו מה מסתתר בפאזל שהן תיכף יצטרכו להרכיב…

ובכלל, אני מרגישה שחזרתי אחורה לגיל 15. גם באנרגיות, גם בתחושת השחרור – שום חובות אין לי על הראש, וגם קצת בתחושת המרדנות: אז אם אומרים לי שאני יכולה ללכת לעשות פיפי "אבל בריצה", מיד אני אלך לאט. ואם נגענו בחבל ה"מחושמל" והמדריכות לא ראו, הלב מתרונן…

היום נגמר. השיחה האחרונה היא כבר יותר אישית וחושפת קרביים. הבנות אומרות עלי דברים שבכלל לא ידעתי על עצמי. בתחושה שלי – הן בטח מחליפות אותי עם מישהי אחרת.

דברי סיכום ופרידה.

הליכה למכוניות. בדרך מישהי מבקשת ממני טרמפ לתל אביב. לי היו תוכניות לקנות לי עוד קפה, ואז לנסוע עם מוסיקה בפול ווליום ולשיר בקול רם, אבל איך אני באמת יכולה להסרב…

קצת יותר מיממה עברה מאז שחזרתי הביתה, ומה שאני יכולה לומר בכנות על היום הזה הוא, שהיה לי טוב. שפשוט היה לי טוב. וסבבה. ושגם אני הייתי סבבה. וכשאני חושבת על זה – קשה לי להזכר בפעם הקודמת שיכולתי לומר משפט כזה. היה שווה.

המיונים הבאים יתקיימו ב 12.6.13. קחו לעצמכן יום אחד – יום משחק.