אלבום קטן

אלבום התמונות בדף הפייסבוק שלי לקח אותי למסע נוסטלגי.
עורר זיכרונות ואפילו גרם לחלוחית בזוית העין.
להלן מקבץ הגיגי נוסטלגיה, תובנות. שום דבר ברמה של פריצת דרך.
פוסט קטן לסוף שבוע של חורף.

בחורה עם מחשב נייד

1.לפני כמעט שלוש שנים כתבתי את המילים האלה. הן עלו ממני כמו שיר. מנוסחות באו אלי בזו אחר זו. אז חשבתי שהן מהממות אבל מרוחקות ממני. רציתי להרגיש אותן. לחיות בהן. כתבתי אותן והדבקתי ותפרתי ומסגרתי. תליתי מול עיני וקראתי בהן בכל יום. מסתבר שבכל יום התקרבנו הן ואני עד שהיינו אחת. מסתבר שיצרתי לי "לוח חזון" מבלי שידעתי.

2. ועכשיו מה? מה עכשיו? מסמרים נוצות וכלום לא זז.

שער ידיעות ר"ג -גבעתיים מלפני כך וכך.

אחיותיי חזקו את שרירי הרחם שלכן. ואת רצפת האגן גם כדאי. ככה כי ברגליים ובשכל אנחנו כנראה לא משהו.

3. אני מבקשת שתמיד תהייה לי הזכות לזרוע זרע אלמוני, לטמון פוטנציאל למשהו ולקוות.

אני מבקשת שתמיד תהייה לי האפשרות לחפור בור באדמה לחה לחוש אותה ובמשך יום שלם אחר כך להמשיך לשלוף גרגרי חול מתחת לציפורניים.

 

 

4. פראג בחורף. אני והן . בדיעבד יתברר שפראג היפה תסמן נקודת אל חזור בינו לביני. וארבעת ימי החסד והחום יהיו הצעד הראשון בדרך חדשה. נקנקיות בעמידה בכיכר. עיר יפה שהזמן עצר בה וחיים שממשיכים במלוא העוצמה.

5. חלק מהזמן. לפעמים אני סתם אישה טרוטת עיניים, מלאה בכתמי זמן. לפעמים אני אחרונת החצרניות. ליצן החצר.  כובסת. חובצת גבינות.

אבל בלפעמים, כשאני מלכה. אני מה זה עפה על עצמי. מלכה מה!

6. פעם מזמן נגלתה בפני דמות מתוך ערימת הכביסה. חשבתי שתביא איתה מסר. נרעדתי. יש ותמסור את הרצפט המדויק של קוקה קולה. אולי יש בידיה מידע לגבי רון ארד. שלום במזרח התיכון. מי ינצח באח הגדול?

ישבתי מול כבודה זמן ארוך והמתנתי. המתינה גם היא. והמשיכה להמתין עד אשר גילגלתי אותה עם בת דמותה, או דומה לה מספיק.

הפנמתי את המסר: קפלי כביסה! אף אחד לא יעשה זאת במקומך…

7. מה שהייתי. פעם. מזמן.

תמיד חלמתי. תמיד המצאתי את עצמי ומצאתי בתוכי כוחות. תמיד הצלחתי לייצר את הפעם הבאה.

אין סיבה שלא אצליח לעשות זאת שוב. טוב יותר. כלכלי יותר.

8. ליום הנישואים ה20 עשינו הקירח ואני קעקוע. אלה שני דגי קוי שמסמלים רוחות של שינוי שפע ומזל. ייחלנו לתזוזה ולשינוי יותר ממה שהעזנו להודות.

שנה אחר כך נפרדנו. שנינו שמחים על הסמל המשותף. בכל פעם שאני מביטה בהם אני מחייכת. יודעת שגם בנפרד אנחנו שותפים לדרך.

9. להפרד מהמשפחתון היה בעצם בלתי אפשרי. זה שזה קרה כבר בפועל עדיין לא עובד בשלמותו. אני ממעטת לדבר על זה. כאילו הנחתי שמונה שנות הורות אינטנסיבית בצד. אבל רק כאילו. מערכת העיכול הרגשית שלי בשוק. היא מעבדת מפרקת וממיינת דברים עצומים בגודלם. אין דרך, אין מספיק מילים לפרט בהן את עוצמת הרגשות, את מורכבותן. רק אגיד, כפי שאמרתי לא פעם. ללב הרבה יותר מארבעה חדרים.

10. אחר צהריים רחוק וצלול. קסם במחבת. ילד פלא ואני חול ועלי כותרת, שלל פרצופים. האושר, בנאלי ככל שזה ישמע אכן נמצא בפרטים הקטנים. ביומיום. בכל מקום.