עוד רגע מסתיימת שנת 2017, ונדמה שהתודעה הפמיניסטית לא פוסחת על אף תחום, לפחות במדינות המפותחות. דוגמא בולטת לכך מעולם הבידור והתרבות היא המהפך שעברו הנסיכות של דיסני לאורך השנים. מדמויותיהן הקלאסיות והפסיביות המבליטות את היותן יפות, תמימות וקורבניות (שלגיה, סינדרלה, היפהפיה הנרדמת) שמעבירות את חייהן בציפייה, מודעת או לא, לנסיך הגואל, ועד לדמויות אקטיביות ואמיצות, בעלות אישיות חזקה וחופש בחירה, שלוקחות אחריות על חייהן ועל חיי הסובבים אותן (אלזה, מואנה).
היום נוח לנו יותר כהורים וכאמהות בפרט להגיע עם בנותינו לסרט או להצגה, כי אנחנו יודעות שפחות נצטרך לתווך, לעדן ולתקן את מה שרואות עיניהן ולהתאים אותו למציאות שהיינו רוצים שתהיה להן. משהו במודעות הזו חלחל גם ליוצרי התוכן; הפריחה של תכנים טלוויזיוניים ובימתיים במסגרתם רואים נשים עצמאיות ועוצמתיות, משדרת לנו שיש על מי לסמוך ושהתקופה החשוכה מאחורינו, אבל נראה שמוקדם מדי לנוח על זרי הדפנה.
בעיבוד הישראלי העכשווי למחזמר "אלאדין והנסיכה יסמין" שהופק לקראת חנוכה, מתאהבת הנסיכה המיוחסת יסמין בנער הרחוב אלאדין (אסף הרץ), אי שם בשוק של בגדד. אלא שאביה של יסמין, סולטן אגראבה בכבודו ובעצמו, מייעד לה חתן אחר, נסיך גם הוא, העונה לשם קאסים (מייקל לואיס) ומעוניין בה רק כדי לרשת את הממלכה.
נתחיל מהחלק הטוב – הצדק מנצח. אלאדין, שמעוניין ביסמין על רקע אהבת אמת, זוכה בליבה. יסמין מביעה אי שביעות רצון מהשידוך הכפוי לקאסים, אינה מראה העדפה לייחוס שונה או להבדלי מעמדות בינה לבין אלאדין, קשובה לרצונותיה וגם לא מהססת להביע אותם בקול רם. לא מובן מאליו.
אבל יסמין, במקור נסיכת דיסני הראשונה שאינה ממוצא אירופאי והיחידה עד כה ממוצא ערבי, היא בלונדינית. בלונדינית מקסימה (עדי הימלבלוי) ושחקנית מקצועית, אבל בלונדינית עם עיניים בהירות שבינה לבין נשים ממוצא פרסי אין ולו קשר אסוציאטיבי קלוש.
הבחירה הזו כל כך בולטת על רקע הדמות המקורית, שהיא לא רק מעלה שאלות אלא גם מצריכה תשובות מיידיות מאתנו, ההורים, לצופים הקטנים. למה בלונדינית? לא, לא כי אין שחקניות מקצועיות מספיק שהיו יכולות גם להתאים לטייפקאסט החיצוני. לא, לא כי בהפקה לא קראו את הסיפור המקורי מתוך "אלף לילה ולילה". היא בלונדינית, כי, בניגוד לדיסני, בהפקה הנוכחית חשבו ששחקנית בלונדינית תמכור יותר ועל הדרך העבירו לכם, ילדים, גם מסר, שבלונד הוא כל כך אטרקטיבי, שהוא מדבר בעד עצמו ולא זקוק להסברים.
אתם יכולים לדמיין עיבוד לסינדרלה שבו היא תהיה כהת עור ובעלת שיער שחור? מה עם רפונזל? ו – רחמנא ליצלן – אלזה? רק תארו לעצמכם איזו תהודה היתה להפקה בימתית של "לשבור את הקרח" בה מככבת אלזה כהת עור ושיער. וואו, איזו אשליה מנופצת. מחלקת שירות הלקוחות, והיקום כולו, היו קורסים אל תוך עצמם. אבל ב"אלאדין והנסיכה יסמין" האולם והעולם שתק, כי הסגידה לבלונד כל כך טבועה אצלנו בהיבט החברתי, שאין לנו אלא לצלצל בפעמונים, לעורר את ילדינו לשאול "למה?" ולעודד צפייה ביקורתית.
אז יסמין הבלונדינית הביעה את התנגדותה לשידוך, אבל בזאת הסתכמה פעולתה העצמאית. בעל כורחה היא התארסה לקאסים, מדוכאת ועצובה לקראת נישואי פשרה ידועים מראש. ושוב – למה? הרי יופיו של עיבוד עכשווי הוא בהתאמתו לרוח התקופה, ללשון, לסגנון, לסדר היום הציבורי. איך ייתכן שבעוד נשות העולם זועקות #metoo, על במה של הפקה שמכבדת את עצמה יושבת נסיכה שגבר מחליט עליה? שלא נלחמת על החופש שלה לבחור? שמחכה לגורל שיפגיש אותה שוב עם אהבת האמת שלה, ולא בורחת כל עוד נפשה בה כדי לשנות את הגורל בעצמה? הו, הפסיביות הנסיכית במיטבה. יותר מזה, קאסים "ניאות" בחוסר רצון מופגן להתפשר ולהנשא לאישה 'פשוטה' מהרחוב הבגדדי, שרוצה בו על אף שהוא דוחה בעקביות את נסיונות ההתקרבות שלה. מאחורי גבה ובפני הקהל הוא מעקם פרצוף לנוכח האילוץ שהיא.
שלוש הבנות בגילאי 7-8 שצפו בהצגה, נהנו מאד, שלא יהיה ספק. הג'יני (טוביה צפיר) הוא אתנחתא קומית מתמשכת, ג'פאר (חובי סטאר) משכנע בדמות המכשף הרע, המשחק כולו ברמה גבוהה, המוסיקה (אביב קורן) מצוינת, הבימוי (רני מגר) מוקפד, הכוריאוגרפיה (דור אלדר) מוצלחת והתלבושות (אלה קולסניק) נהדרות, אבל ההנאה שלהן צריכה להטריד אותנו; אם בסוף 2017, בהצגה בה היתה אמורה לככב נסיכה ערביה מככבת דמות עם לוק אירופאי, דמות האב דומיננטית עד כדי מחיקת דמות האם מהסיפור, דמות אישה לא רצויה מושפלת קבל עם וקהל, כל הדמויות החזקות הן גבריות ועדיין, אף הורה לא קם באמצע וצועק "המלך הוא עירום!" – יוסטון, אלאדין, יסמין – יש לנו בעיה.