מאז שהתחלתי לסקר ספרים אני קוראת ספרים בצורה אחרת. הידיעה שלאחר מכן אצטרך להתייחס למרכיבים השונים גורם לי להסתכל, להפנים לחשוב ולזכור. אני קוראת יותר 'בהקשבה' מבעבר.
על פניו הספר אינו יוצא דופן, לא בסיפור ולא בצורת הכתיבה. הפרקים הראשונים של הספר נראים פשטניים מאוד הן ברמת הכתיבה והן באורכם. חששתי שזהו ספר לא מעניין שאהיה חייבת לקרוא עד הסוף. ככל שהמשכתי לקרוא נגלה בפניי עולם אחר. הפרקים הבאים היו ארוכים יותר ועמוקים יותר.
הספר מגולל את סיפורה של מרי שרון, או בשמה העדכני שרון. אנו מכירים אותה כילדה וצופים בה גדלה לאורך שנותיה בלימודי התיכון, הצבא וכאדם בוגר. שרון היא אחות בכורה לשני אחים קטנים, שעל נפשם נאלצת לגונן, ולעיתים גם על גופם מפני אימם. אמא של שרון היא דמות מאוד דומיננטית בחיי המשפחה, היא מתוארת כאישה חכמה, אינטליגנטית ובעלת חושים לקריאת העתיד. אך בדרך כלל לא מפוקסת, ולעיתים קרובות מתפרצת. אליזבט, אמא של שרון היא אישה שחוותה הרבה מאוד קשיים מאז היותה ילדה. קשיים אלה עיצבו את מי שהיא היום, וגרמו לה לרצות לברוח מהמציאות בה היא חיה ומהזיכרונות שהיא נושאת. לפיכך, היא לא מתפקדת כאמא, כפי שילדיה מבקשים וצריכים. היא שורפת את האוכל, מתעללת רגשית באב, מנסה לפגוע בעצמה, ומתמכרת לטיפה המרה. היא נשלחת לבית משוגעים בשלב מסוים, ואז היא אומרת את המשפט הבא: "שרון, כולם בעולם הזה משוגעים, אבל גם משוגעים הם בני אדם". הציטוט הזה מאוד נגע לליבי, ומתאר מאוד יפה את המורכבות שמוצגת לאורך כל הספר בין המשוגע לאומלל, ובין האשמה להבנה.
המציאות הזאת, אליה גדלה שרון גורמת לה לקחת אחריות ולהתבגר מהר מדיי. על גב הספר כתוב על שרון "…היא דיוקן של כל אחד ואחת מאיתנו". לאחר קריאת הספר אני טוענת שממש לא. שרון נאלצת להתמודד עם מציאות קשה ביותר, שלא כל אדם נדרש לה. לא כל ילד גדל בבית לא מתפקד וצריך להיות המבוגר האחראי. לא כל ילד צריך לפתח חושים ולזהות מאילו מצבים כדאי להרחיק את אחיו הקטנים. שרון אינה כל אחד ואחת מאיתנו. לשמחתי.
יחסה של שרון לאמא נע בין כעס מאוד גדול על מה שהיא מעוללת למשפחה לבין חמלה, אהבה והבנה כלפיי המצב בו היא נמצאת. באחד המצבים הקריטיים שרון מספרת: "שנאתי אותה על מה שהיא הפכה להיות, ואהבתי אותה כי ידעתי שהיא בודדה בתוך עולם של תסכול עצום". זוהי מציאות של הרבה אנשים שחיים בקרבנו ושל משפחותיהם.
הסיפור כסיפור קשה לקריאה. מתוארות בו סיטואציות, שאני מאוד מקווה, שלא מתקיימות במציאות. לצערי, ככל הנראה אלה תקוות תמימות מאוד. מאחר ולדמות הראשית ולסופרת יש אותו השם, לא יכולתי שלא לתהות במהלך הקריאה אם היא מספרת את סיפורה האישי, ולהצטמרר. לא אעשה ספויילרים ואשאיר לכם לגלות את המידע בעצמכם.
מבחינת הכתיבה אני אמביוולנטית. יש קטעים בספר שנראים פשטניים. לעיתים, מסופקות פיסות מידע, שנראה שלא קשורות לשום דבר, וגם לא ממש תורמות לעלילה. נראה שהסופרת מנסה לספר לנו כמה שיותר. לצד זאת, יש קטעים עמוקים ואמתיים, שמטיחים בפניי הקורא מציאות מורכבת וסיטואציות אמתיות.
ביקשתי לסקר את הספר כי הוא מבטיח שיקוף של החברה הישראלית. הסיפור מתרחש בבאר שבע בתחילת שנות השמונים. אני אוהבת סיפורים שממוקמים במדינת ישראל ובחברה הישראלית. נעים לי לראות את המראות, להריח ולהרגיש תקופות מהעבר. הקהילתיות מורגשת מאוד בסיפור, מאחר והמשפחה חיה בבניין, שבו כל השכנים ערבים ומעורבים זה בחיי זה. יש ממי לבקש עזרה, מי שידאג לילדים הקטנים ומי שיהיה שם בעת הצורך. לצערי, במציאות האינדיבידואלית של היום זה כבר כמעט לא קיים.
לסיכום, הסיפור ריגש וטלטל אותי כאחד. בגלל המציאות שמתוארת בו והסיטואציות הקשות, אני לא בטוחה שהייתי ממליצה אותו לכל אחד. מי שחווה מציאות דומה, אולי יזדהה עם חלק מהדברים, אך אולי זה יגרום לו לחוות שוב את אותו כאב.
אסיים עם ציטוט עצמתי נוסף: "אנשים שאוהבים לפעמים גם צועקים. אי אפשר לאהוב בשקט."