איתי החיים משחק הרבה/דויד גרוסמן

איתי החיים משחק הרבה/דויד גרוסמן בהוצאת "הספרייה החדשה"

והקיבוץ המאוחד.

לפני כחודש סיימתי להקשיב לספר הנפלא הזה. חודש אני מסתובבת עם הפוסט בראש ובכל זאת לא מצליחה להעלותו על הכתב.

"למה" אני שואלת את עצמי, "מה הבעיה שלך תשפכי את מה שיש לך בלב, תוציאי הכל". ובכל זאת ימים שאני נאבקת עם הכתיבה, מה אפשר עוד לומר על ספר נפלא שכזה, מה עוד אפשר להגיד שלא נאמר, מה אני יכולה עוד לחדש? שגרוסמן הוא סופר רהוט באופן יוצא דופן, שספריו הם כמו שיפוד חד וקטן שננעץ בתוך הלב, מתיישב שם ולא מרפה ומאלץ את הקורא לחשוב לעומק, כולם יודעים זאת והביקורות משבחות את הספר בצדק גדול, מכאן ועד שם.

יש כל כך הרבה ניואנסים בסיפור המופלא הזה, התקרבנות של כל אחד מהדמויות, אהבה ללא גבולות או שנאה ללא גבולות תלוי איך מחליטים להסתכל על הנפשות בסיפור. אולי בכלל כדאי לדבר על גולי אוטוק – האי ששימש את יוגוסלביה הקומוניסטית כבית סוהר לאסירים פוליטיים במשך כ-40 שנה ועד הסיפור הזה בכלל לא ידעתי על קיומו? (תמיד אני אומרת לתלמידים שלי שהרבה יותר כייף ללמוד היסטוריה מספרי קריאה).  אולי אכתוב על טרגדיית שלוש הנשים בסיפור? או בחברות שהיתה בין גיבורת הסיפור -אווה לסופר?

אני חושבת שאתמקד בקשרים שהיו לגרוסמן עם  אווה פאניץ'־נהיר, האסירה הפוליטית שסיפרה לו במשך כ-20 שנות חברות מה קרה במקום הארור הזה. קראתי שגרוסמן החליט לכתוב את הסיפור רק אחרי שאווה נתנה את אישורה שהוא יכול לקחת "חופש" בכתיבתו, כלומר לשלב גם בדיה בסיפור חייה.

וכמה הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר ולהקשיב לכל הסיפורים שסיפרה אווה, כדי שאדע מה באמת קרה במציאות. אני סקרנית לדעת האם חוסר האנושיות שגילו במחנה כנגד הנשים אכן כך היה, ומה עם נינה האם באמת סיוט ימי ילדותה הוא נכון? כי לי היה מאד קשה להכיל את הסבל שלה. ועמוס האם קיים במציאות? ולמה הוא אהב את נינה כל כך, אולי נכון יותר לשאול איך ומדוע הוא המשיך לאהוב אותה למרות כל מה שעשתה לו במהלך החיים? מה זאת האהבה הזאת? האם זו אהבה חולנית אובססיבית או אולי אהבת אמת? ומי אנחנו שנשפוט בכלל.

ורה יקרה, האם אכן בחרת לוותר על בתך נינה כשניתנה לך אפשרות הבחירה להודות שבעלך הוא בוגד ולקחת את נינה הביתה אך את נשארת דבקה באמת שלך למרות שידעת שתשלחי למחנה ידוע לשמצה באכזריותו ובעצם ויתרת על נינה? האם אמא יכולה לעשות דבר כזה? ומצד שני כמה מפחיד היה הרגע הזה בסיפור, לא הגיוני, ולא אנושי. בזוגיות שלך עם בעלך הנוצרי ראיתי אהבה אחרת, הקשבתי ללב שלך ולמילים שסיפרת על בעלך והוריו והבנתי שזאת היתה מערכת יחסים אחרת ושונה, למרות ההבדלים ביניכם הצלחתם לבנות זוגיות שאפשר רק לקנא בא, במיוחד התרגשתי כשהלכת לחפש אותו במלחמה, איך הצלת את חייו למעשה סיכנת את חייך, האם גרוסמן שמע זאת ממך או שבמקרה הזה הוא יצר את אהבתכם? אני לא אוהבת לשפוט אנשים ולומר מה נכון או לא נכון לעשות, לא הייתי במקום שבו הם היו, לא הרגשתי כמותם ובכל זאת אני כל כך מבינה לליבה של אווה, לאהוב את הגבר שלך באופן כזה כמו שגרוסמן הסביר במילים, זה משהו שאני מכירה, אבל לעולם לא הייתי רוצה שמישהו יעמיד אותי במבחן.

אני כל כך מסוקרנת לדעת עד כמה לקח גרוסמן יד חופשית בסיפור הזה, מה הוא בדה ומדוע? מה בעצם הוא רצה להגיד לנו? שאפשר לסלוח? שאסור לנו לשפוט אף אחד בשום מצב? שתמיד צריך להיכנס לנעליו של האחר בכדי שנוכל בכלל להתחיל להעביר עליו ביקורת? אולי הוא רצה לספר לנו על בדידותם של בני האדם? אולי גרוסמן בכלל רצה שנבין שאם לא שוברים את שרשרת השנאה והסבל היא לא תסתיים לעולם, שצריך באיזה שהוא מקום לעשות "קאט" ולהגיד זהו מתחילים דף חדש. אווה נדחתה על ידי אמה מסיבותיה שלה, אווה מוותרת על בתה נינה בגלל האמת הפנימית שלה וחיפושה אחרי הצדק, וגילי – היא משכתבת את ההיסטוריה בחזרה, נינה מוותרת עליה.

אני חייבת לציין שבהקשבה לספר על ידי הקריינית תמר שדה חשתי כאילו אני שומעת מחזה, קולה הנעים התאים את עצמו לכל הדמויות, היה תענוג צרוף להקשיב לסיפור הנפלא הזה.

אני מצרפת סרטון דוקומנטרי מיוטיוב על אווה האמיתית, מרתק לגמרי (יש 4 חלקים):

https://youtu.be/Erw-lDi93-Y

אני ממליצה על הספר בכל ליבי, חוויה שאין לה סוף.