אני לרוב לא מסכמת שנה לועזית, מבחינתי השנים מתחילות ונגמרות בראש השנה העברי, אבל כשהציעו לי לכתוב על איש השנה שלי לשנת 2015 הייתי חייבת להצטרף ולכתוב על ראם.
כשהתחילה 2015 שהיתי איתו בבית בפגרת לידה, עוד למדנו להכיר זה את זה, עוד נאבקנו בשינה ובהנקה, והוא מילא את ימיי ולילותיי.
לצידו היו גם אחיו, בתחילת 2015 הגדולה היתה בת 5 והמיני-בורגרים בני כמעט שלוש. היתה לנו שנה סוערת של התלבטות אם מעלים לכיתה א', של טיפולים פרא-רפואיים שונים, של התמודדויות לא פשוטות.
אבל מה שצבע את השנה כולה בשמחה ובחיוך היה הקסם הקטן הזה, ראם.
במהלך השנה עברנו גם איתו לא מעט: צילומי חלומות, הכנסה למסגרת, חזרה שלי לעבודה, שאיבות שהרגישו אינסופיות אבל פתאום הפכו למיותרות, התחלת אכילה מוצקת, התחלת תנועה, התחלת דיבור. חיסונים, מחלות ראשונות, נו, כל היופי והקושי המעורבבים של שנה ראשונה בחייו של ילדון.
הוא ילד שכולו חיוך ושמחה, ילד שמאיר את החדר גם כשהוא מעיר אותנו באמצע הלילה, ילד שהפנים את מקומו כמספר ארבע והעביר את שנתו הראשונה בהתנהגות מלאכית באופן יחסי לאחיו. מכיוון שהוא ג'ינג'י, ושיש לו 3 אחים גדולים שובבים, אני מניחה שגם הוא ילמד לעשות שטויות במהירה, אבל בנתיים הוא באמת קסם טהור. ובינינו, סביר שהוא פשוט יהפוך לקסם טהור ושובב…
אני לא יכולה לדמיין את השנה שלי בלעדיו, נמצא שם, יונק (הוא הילד שלי שזוכה להכי הרבה זמן יניקה), מחייך, הולך, מתחיל לפטפט, מעשיר את חיי כולנו, וכמובן מבלה איתי ועם הוריי באיטליה.
תודה, ראם, שבאת אלינו