החודש הקרוב עמוס חגים, מה שאומר שלרבים מאיתנו יהיה סוף סוף קצת זמן לקרוא. הנה שלושה ספרים שנשלחו אליי לאחרונה לביקורת ושווים את תשומת הלב שלכם:
לראש השנה: אישה בורחת משועל
שנת השועל מאת רות עפרוני (כנרת זמורה ביתן, 2018) הוא ספר נפלא שכתוב בכישרון יוצא דופן. הכתיבה כביכול פשוטה, דיבורית ונונשלנטית, ועם זאת מתוחכמת, מורכבת ומצליחה לרגש, להצחיק ולגרום לבכי – לפעמים באותו משפט עצמו. הספר מורכב מפרקים קצרצרים שמציירים תמונות נפרדות לכאורה, אך התמונות מצטרפות לסיפור המשכי שיש בו התפתחות עלילתית ונפשית.
בסיפור הראשון הגיבורה יוצאת לריצה בפרדסים שליד ביתה, ונקרעת בין הרצון לרוץ בעקבות שועל חולף ולמעשה לא לחזור הביתה אל החיים השגרתיים של אימהות וזוגיות, לבין הידיעה שיש לה מחויבויות והיא לא באמת יכולה לעשות זאת. כשהיא חוזרת מהריצה היא משכנעת את בעלה לצאת עם ארבעת ילדיהם לשנת רילוקיישן בבוסטון.
כל הסיפורים שבאים בהמשך נעים במובן מסוים על הרצף הזה של משיכה אל "השועל" כסמל לחופש ושחרור מהחיים הנורמטיביים לבין הידיעה שברגע שהכנסת את עצמך למוסד שנקרא "משפחה", החופש הזה לא אפשרי יותר ולמעשה נגזר עלייך לברוח מה"שועל" במקום לרוץ אחריו.
הדרך של הגיבורה, ומן הסתם של עפרוני עצמה, להתמודד עם הקונפליקט הזה היא על ידי ההחלטה לכתוב: הכתיבה מזמנת לה מציאות מקבילה שבה היא יכולה להמשיך לרוץ בעקבות השועל, לתת ביטוי לחלומות, לחרדות ולסודות הכמוסים ביותר שלה, מבלי לשלם את המחיר שאולי משלמות נשים שנחשבות פחות "נורמטיביות". הכתיבה מאפשרת לה להישאר רק "כמעט נורמטיבית", כפי שכתוב גם בכותרת המשנה של הספר.
הסיפורים 'להיכנס לנעליים שלה', 'על הפעם הראשונה שנשבר לי הלב' ו-'מי שבפנים ורוצה לצאת', הם פנינים ממש. זהו ספרה הראשון של עפרוני ואני כבר מחכה לספר הבא שלה. בינתיים אין ספק שאקרא עוד כמה פעמים את שנת השועל.
ליום הכיפורים: ילדה בורחת מגורל
אם ספרה של עפרוני מבטא את הכוח התרפויטי של הכתיבה, צבע החלב של נל ליישון (תשע נשמות, 2018. מאנגלית: רותם עטר) מבטא את הכוח האדיר של ידיעת קרוא וכתוב. באנגליה של 1830, ילדת איכרים ענייה וקצת צולעת כמו מרי לא אמורה לזכות בהשכלה. החיים בכפר עם אמה, אביה המכה ושלוש אחיותיה הגדולות, מורכבים בעיקר מעבודה פיזית קשה ומטלות בלתי נגמרות. נקודות האור היחידות הן השיחות שלה עם הסבא האהוב שמרותק למיטה במחסן התפוחים עקב תאונת עבודה.
אבל מרי היא ילדה אופטימית ודעתנית ששום דבר לא ישבור את רוחה. גם בחיים הכביכול עלובים שלה היא מוצאת עניין ושמחה. וכמו שאומרים לה כולם כל הזמן – את מדברת יותר מדי…
גורלה של מרי משתנה כאשר אביה נענה לבקשתו של הכומר המקומי למכור לו את אחת מבנותיו כדי שתבוא לטפל באשתו החולה. מרי נבחרת מכיוון שיש לה מום מולד ברגלה שהופך אותה לעובדת פחות יעילה מבחינת האב. וכך בתוך יום היא נאלצת לארוז את מעט חפציה ולעבור לגור בבית הכומר.
אשת הכומר נקשרת למרי במהירות, ובפעם הראשונה בחייה היא זוכה לגילויים של חיבה ואהבה. אלא שהחיים לא פשוטים והסיפור הזה לא ייגמר בסוף מתקתק כמו שאולי היינו רוצים.
בבית הכומר מרי לומדת את הדבר המרעיש ביותר מבחינתה – היא לומדת לפענח את "ערימת הקווים השחורים" שמופיעים בעשרות הספרים בספרייה הענקית של הכומר. היא לומדת לקרוא ולכתוב. אי אפשר להגיד שום דבר נוסף בלי לעשות ספוילרים, אבל הספר הזה שבו מרי כותבת את קורותיה בשפה הפשוטה והלגמרי לא תקנית שלה, יגרום לכם לחשוב מחדש על הרבה דברים שאנחנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם.
לחג סוכות: מי רוצה להיות ביל גייטס?
ספרו של דניאל סמית, איך לחשוב כמו ביל גייטס (דני ספרים, 2018. מאנגלית: אסנת הדר), הוא אולי לא ספר עוצמתי כמו השניים הקודמים, אבל הוא ייתן לכם תמונה כללית על אחד האנשים שהשפיעו יותר מכול על האופן שבו אנחנו עושים שימוש במחשבים שלנו.
מייסד מיקרוסופט לא היה מעניין אותי באופן אישי, אלמלא היה היום אחד האנשים המשפיעים ביותר על ההתחדשות בעולם החינוך. הקרן הפילנטרופית שלו – קרן ביל ומלינדה גייטס – משקיעה מיליונים בפרויקטים שונים שעוזרים לקדם את מערכת החינוך לכיוונים שיהיו רלוונטיים יותר לילדי המאה ה-21 (תראו למשל את המיזם המדהים הזה שעוזר לבתי ספר לארגן מחדש את מערכת השעות שלהם).
יש מן הסתם ספרים מקיפים יותר על גייטס למי שמתעניין בצדדים העסקיים והטכנולוגיים של התפתחותו המקצועית. הספר הנוכחי מכוון לדעתי למי שמחפשים היכרות שטחית וכללית יותר עם האייקון התרבותי הזה ועם התחנות בחייו שהובילו אותו לעשות את מה שהוא עושה כיום.
עקבו אחריי גם בפייסבוק
בענייני חינוך אני כותבת גם כאן: אמי"ת גוגיה – הבית לחדשנות בחינוך
