כשהתבשרתי שזכיתי בזוג כרטיסים לסרט "איפה את, ברנדט" הודות לסלונה, ממש שמחתי. קראתי את תקציר הסרט קודם לכן ומשהו בעלילה תפס אותי, היתה לי הרגשה שאתחבר אליו. ואכן כך היה.
"איפה את ברנדט" הוא סרטו של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, ומדובר בעיבוד לספר באותו השם מאת מריה סמפל. הדמויות המרכזיות בסרט הן ברנדט, אדריכלית מפורסמת ומוצלחת בעלת רזומה מרשים שפרשה מעיסוקה עשרים שנה קודם לכן, בעלה, אלג'ין שהוא בכיר במייקרוסופט ועסוק מאד בקריירה שלו, ובתם בי בת הארבע עשרה, שהיא גם המספרת בסרט.
הסרט מתחיל בכך שרואים את ברנדט, אותה משחקת בכישרון אדיר קייט בלאנשט, חותרת בקאנו ברחבי אנטארטיקה בארשת פנים שלווה ונינוחה, ואז הסרט חוזר באופן כרונולוגי חמישה שבועות קודם לכן, ומתאר לנו מציאות הרבה פחות אידילית. ברנדט היתה בעברה אדריכלית זוכת פרסים, חייכנית, חברותית ומוערכת שתכננה במשך מספר שנים בית שזכה לתהילה ולתגובות נלהבות, אך אדם בעל ממון רכש אותו ומיד הרס אותו כליל. דבר זה גרם לה לפרוש מהמקצוע ולחיות עם משפחתה בבית מוזנח בסיאטל, בחוסר רצון מובהק לבלות עם אנשים אחרים מלבד בתה ובעלה, והתקשורת העיקרית שלה עם העולם החיצון היא באמצעות תכתובת מיילים יומיומית עם דמות המכונה "מאנג'ולה קאפור" שמקורה בהודו, ועליה היא מטילה משימות הקשורות לניהול ענייניה וענייני הבית. בי, בתה, בדיוק מסיימת את בית הספר היסודי בציונים מעולים ועתידה לעבור לפנימיה שבה למדה אמה, ומבקשת מהוריה כמתנת סיום לטוס לטיול משפחתי לאנטארטיקה. הוריה נעתרים בשמחה, אך זה מציף עבור ברנדט לא מעט חששות ופחדים, מדיר שינה מעיניה וגורם לה להיות תלויה עוד יותר בטיפול תרופתי שבו היא נעזרת מאז שפרשה מעבודתה.
עקב השתלשלות אירועים הכוללת מריבה עם שכנתה הצמודה, גילוי הדמות של מאנג'ולה, תלות בכדורים הפסיכיאטריים והידרדרות ביחסים עם אנג'ין, בעלה, ברנדט מחליטה לנסוע לבדה לאנטארטיקה, וכשבי ואנג'ין מגלים שהיא נסעה, הם דולקים בעקבותיה, אך לוקח להם זמן מה לאתר אותה. היא, בינתיים, מוצאת שוב את חדוות היצירה ושמחת החיים חוזרת אליה, עד להגשמה העצמית שאותה חיפשה כל אותן השנים שבהן לא יכלה ליצור.
הסרט היה מרתק בעיני, השחקנים נותנים הופעה נהדרת ומשכנעת, הדיאלוגים אותנטיים וסוחפים ומבחינתי לשבת במשך שעתיים ועשר דקות ופשוט להביט בקייט בלאנשט היפיפייה, היה עונג צרוף. מצאתי את עצמי מתחברת אליה מאד ומזדהה איתה במובן של ההשלכות של היעדר היצירה, מכיון שכשאני, כצלמת, חווה לעתים תקופות בהן אני פחות מצלמת, פחות יוצרת, אני מרגישה כבויה, כאילו הכל אפור. וכך הרגשתי שהיא מרגישה. היא חייבת ליצור, ללבות את האש השוכנת בתוכה ורוצה לפרוץ החוצה.
נגע ללבי הקשר החם והחזק שיש בין ברנדט לבין בי, בתה, שכן בי מתחילת הסרט ועד סופו גיבתה את ברנדט בכל החלטותיה, תמכה בה, צידדה בה ונתנה לה את ההרגשה שיש לה על מי לסמוך גם כשאחרים אכזבו.
לסיכום, זהו סרט נפלא עם קאסט מגוון ואיכותי, הוא סוחף ומעורר מחשבה והזדהות ואני ממליצה עליו בחום.