בוקר יום ראשון ואני בדרכי למוזיאון פתח תקוה לסיור עיתונאים, סיור מודרך עם האוצרת ליזה גרשוני וכמה מהאמנים שמציגים בתערוכה.
הגעתי בלי הכנה מוקדמת, מה אני הולכת לראות, אני אוהבת את הרגע שבו אני פוגשת לראשונה את היצירה.
הרגע של ההתבוננות והחיבור ומה שזה מעלה בתוכי. לפעמים זה לא מובן ואני לא מצליחה לתת לזה פירוש ועם ההסבר של האוצרת או האומן עצמו נפתח עולם שלם והיצירה מקבלת משמעויות חדשות ומרתקות.
החיבור שלי לאומנות החל לפני הרבה שנים, כשהייתי תלמידת תיכון ולמדתי תולדות האומנות בפעם הראשונה, מאז הכל הסטוריה כי לאורך השנים המשכתי להעמיק, ללמוד ולחקור את הנושא. במדרשה לאומנות התנסתי בליצור אומנות משלי ולהציג בתערוכות. בקבוצה שאני חברה בה כבר כמה שנים, אני מקפידה לבקר בתערוכות באופן קבוע ולפגוש אמנים ויוצרים ששופכים אור על היצירות שלהם.
לתערוכה שראיתי היום קוראים: לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו.
בעידן בו אנחנו חיים המרחב הפרטי והמרחב הציבורי לפעמים מתערבב ונשאלת השאלה מה זאת אינטימיות?
בחיים המודרנים האינטימיות מתפרשת כמשהו פיסי, אירוטי, כבר אי אפשר להפתיע אותנו כמעט, ובעבר התרבות התחילה מאינטימיות מנטלית, במחשבה בחיבור רגשי.
אני רוצה להביא פה אינטרפטציה אישית שלי ליצירה ולאינטימיות, היו כמה ציורים בתערוכה שממש עוררו רגעים וזיכרונות ואני רוצה להציג אותם פה.
התערוכה מציגה ציורים שכל אחד מהם מגלם חוויה אינטימית, שמתחילה בחוויה של הצייר מול הקנבס עליו הוא מצייר, הרעיון והרגש אותו רצה לההביע, ואז החוויה עוברת לצופה שעומד מול היצירה, כל צופה יעבור חוויה שונה, כל אחד מתחבר ליצירה ממקום אחר. עום התוכן של הצופה פוגש את הציור ויש פה מפגש אינטימי של ממש.
כשהתבוננתי ביצירה של יוסי מרק – קלסתר 2014-2015 זה קרה, נוצר החיבור, יוסי צייר את דמות אימו ומעביר את החוויה האינטימית, אותם רגעים שהעבירו יחד, הוא מצייר אותה במבט המהורהר שלה בה היא יושבת עם עצמה וחושבת על החיים שעברה ועל השנים שעוד יעברו.
הוא בוחר לנטרל אותה מהרקע במטרה להעביר את התוכן המתומצת ולדבר על זקנה.
ישנו פה דיאלוג בין הדמות למהות משהו שהופך לארכיטיפי בחיים שלנו.
לפני ארבע שנים, השתתפתי בקורס צילום של פסטיבל הצילום הבינ"ל, ובמסגרת הקורס התבקשנו ליצור סדרת צילומים שמדברים על מקלט, על המקום שהוא חוף המבטחים שלנו.
יצרתי סדרת צילומים של אמא שלי מבשלת, את כל אותם מאכלים שגדלנו עליהם במהלך השנים, מאכלים שמאחדים אותנו כמשפחה, אותם טעמים שהם זיכרון ילדות.
בית אמא תמיד היה המקום הבטוח והמוגן שלי, באוכל של אמא יש משהו מנחם ומרגיע.
הצילום כמו הציור מאגד את החוויה את הרגעים, את הזיכרון את החיים, הטעמים, הילדות, הבגרות ורגעים יחד עם אמא.
עבודה נוספת מיד חיברה אותי שוב לאותו סדרת עבודות, בעבודות של ארם גרשוני, ארם מדבר ביצירה שלו על מוות והתכלות ארם החל לעסוק בנושא המוות בגיל 50 והוא מצייר את עצמו וגם מעביר חוויה אינטימית דרך ציור של בשר, עוף, ביצים. ההתבוננות של הצופה ההתקרבות וההתרחקות מהיצירה, היא סוג של דיאלוג עם הצייר, הניסיון של הצופה להבין ולהתחבר לכוונת הצייר.
הציור של הביצים מיד החזיר אותי לצילום של חומרי הגלם בעוגיות קוקוס של חג הפסח. עוגיות שאמא שלי מקפידה לעשות פעם בשנה.
המגש הוא טקסט שמדבר על זיכרון ורגש, אימג' אחד שמעביר את הטעם של הדבר. היצירה שלי מדברת על החיים, על החויות, על הטעמים, על רגש על רגעים קטנים של אושר.
שמחתי מאוד לקחת חלק בסיור, להתחבר לאותם יוצרים, להתכתב איתם ביצירה שלי, לראות איך אותו אובייקט מקבל חיים ביצירה ומעורר שיח בין הצופה ליוצר.
האוצרת שאצרה את התערוכה ובנתה אותה מיצירות שמדברות על אינטימיות הצליחה ליצור חיבור מרתק שמעורר חויה אינטימית עם היצירות.
