אין לנו את הפריבילגיה לטמון ראש בחול

והפעם במדורנו "ספרנית בדימוס" הספר "הפרדס" מאת לארי טרמבלה, ולמה אני מצד אחד מזועזעת ומצד שני לא מבינה את הגדרתו כספר חובה

pin5cck518js79ugt4f3

הרבה מילים נשפכו כבר על הפרדס, ספר כ"כ צנום שכמדומני שהוא מכיל פחות מילים מאשר אלו שנכתבו עליו בביקורות.

מדובר בספר נהדר, שלא תבינו אותי לא נכון. ספר שביד אמן אמיתית טווה דילמות נוראיות במילים פשוטות. ספר שכולו עלילה מלודרמטית והוא חף כמעט לחלוטין מקלישאתיות או בכלל מהבעות רגש עזות. מבחינת ספרותית מדובר ביצירת מופת שאין לי ספק שתילמד באוניברסיטאות.

מבחינת עלילה, קשה לתמצת בלי להרוס. אומר רק שמדובר בסכסוך בין אלו שגרים בצד אחד של ההר לבין אלו שגרים בצידו האחר. מדובר בפצצות רוצחות אדם, ובמרטירים המתפוצצים כדי לעצור בעדם מלהמשיך לרצוח. מדובר בהקרבת חייך.

אבל, בעצם – לא.

מדובר בסכסוך מנוהל היטב, בו אב אחד המקריב את חיי בנו יחידו, מובל בידי המנהיג לשכנע אב אחר לעשות כמותו. המנהיגים אינם מקריבים דבר. האדם הפשוט מתבקש להקריב את עתידו כעונש על כך שעברו נעלם בתמרות עשן.

כאמא לתאומים הספר זעזע אותי במיוחד, כבר כתבתי לכם ממש לא מזמן כמה קשה לי המחשבה על תאום שנותר בעולם ללא תאומו. ואני מתאפקת פה לא לכתוב משפט שיעשה ספויילר ענקי. אבל לא – המידע שיתגלה לכם בקריאה לא הפך את הספר לפחות מזעזע בעיניי.

אז למה בכל זאת אני לא רואה בו ספר חובה?

פשוט כי אני לא רואה איך הוא מחדש משהו למי שחי בארצנו ועיניו בראשו.

כן, הסכסוך המתמשך גובה מחיר כבד בשני צדדיו. אנחנו וגם הם מהמרים בחיינו ובחיי ילדינו. צד אחד שולח אותם כחיילים מסודרים ללא יכולת בחירה שלא לשרת, מושיב אותם במקומות מסוכנים ומהלל את הציוניות והחלוציות בישיבה שם. הצד השני לא טורח למגן אותם ומעודד אותם לקנות את חיי הנצח – דרך מותם ומות אחרים.

כמו הסב בסיפור גם את הקיבוץ שלי בנו בנקודה הנכונה בשיפול הגבעה. כמו הפרדס בסיפור גם הקיבוץ שלי פורח בזכות מיקום מדוייק ביותר. כמו האם בסיפור גם אני מפוכחת ורואה את האסון שבטווח פסיעה יכול להיכנס לביתי.

בדיוק כמו שבסיפור – מלמדים את הילדים שמי שבצד השני של ההר הוא כלב ולא אדם, כך ברור לי שרואים בנו הפלסטינאים. אנחנו חיילים מבחינתם, אוייבים, מי שרואים רק מבעד להמון שכבות, במקרה בדיוק היום קראתי את הכתבה המרתקת הזו, כולל האמירה "השוק הכי גדול היה לראות ישראלי בוכה. בחיים לא ראיתי דבר כזה. לא חשבתי שליהודים יש רגשות בכלל. פתאום אתה רואה בן־אדם שהוא לא חייל ולא נותן לך הוראות, אלא מכבד אותך ומכיר בכאב שלך. המפגש הזה הפך לי את החיים", כמו הנער בספר גם לי ברור שהכרות עם הצד השני היא שתנצח את המלחמה, לא שום דבר אחר. הכרות של ממש.

אז כן, אני חושבת שהספר מייצג אמת, ואת המחיר הכבד של הסכסוך שלנו (כמו גם סכסוכים רבים אחרים). אני פשוט לא רואה בו תגלית – הוא לא סיפר לי שום דבר שלגור בעוטף עזה לא לימד אותי על בשרי. אני כן רואה בו ספר מהפך קרביים ומזעזע, שצריך לבוא עם אזהרה.

אם הספר חידש לכם שהצד השני הוא בנאדם. או שהוא חידש לכם שמנהיגיהם משסים אותם בנו בלא להתייחס אלינו כאל אנשים – כשם שעושים מנהיגנו, או שהוא חידש לכם שהסכסוך הורס את עברנו ועתידנו ואת חיינו לפעמים באופן הכי מילולי – אז כן. כנראה שזה ספר חובה בשבילכם. פשוט לא ברור לי איך יכולתם שלא לדעת דבר כזה עד היום.

ולא, לא הייתי רוצה שילדיי ילמדו אותו בבית הספר, הוא לא מתאים לגיל הזה. לא לפני י"ב והגיוס לצבא, לפחות.