אין לי מילים פרט לכל הכבוד~לגדי אסתרין Gadi Esterin

בחורה עם מחשב נייד
ממש עצוב לקרוא ויחד עם זאת כל הכבוד~

Gadi Esterin

כתב גדי
"ילד טוב גבעתיים"

 Share

 Yesterday at 11:33pm
אני בן 36, סטודנט לתואר ראשון בחינוך, נשוי לאביטל, עובד בבית ספר בחיפה ומתמודד יום יום עם השלכות הטראומה על החיים שלי. הטראומה שנגרמה לי באירוע הזה הביאה אותי להפסיק לפקוד את בית הספר, להסתתר בבית הורי, לאבד את חברי, לקבל מצה"ל חותמת של דפקט לא נורמאלי עם פרופיל 21. מגיל 12 אני במאבק על חיי, על רגשותי, על שפיותי"
"זה הסיפור שלי, אבל אני מספר אותו בשביל לחשוף תופעה שלא נוח לחברה שלנו להכיר בקיומה. בגיל 12 וחצי נאנסתי על ידי פדופיל שמצא את קרבנותיו התמימים בין דפי "מעריב לנוער", שם פרסמתי מודעת הכרות ומספר טלפון."
בשנות השמונים לא הייתה מודעות לתופעות כאלו, וגם היום אנחנו מעדיפים להתחמק מעיסוק בנושאי טאבו כמו אונס, בטח ובטח שאנו מעדיפים לא לחשוב שילדים נאנסים, לא בנות, בטח לא בנים ובטח לא בגבעתיים. .אבל אני נאנסתי. לא היה מי שיעזור לי להתמודד, להשתקם, לתפקד.
אפילו ההורים שלי היו חסרי אונים. ההתנהגות שלי הפכה לבלתי צפוייה, הייתי כועס וטורק דלתות בכוח. בעיקר את דלת החדר שלי, שזכוכיתה גם נשברה באחת הפעמים והוחלפה בחלון פלסטיק. התבצרתי בבית, מול הטלויזיה בסלון או בחדרי.
כמה פעמים ניסיתי לחזור לבית הספר. כל פעם הייתי מוצא את עצמי שוב בבית, בלי שום יכולת או רצון לחזור לבית הספר.
בכל פעם בכיתה חדשה, הרגשתי זר ובודד. בכל מקרה התביישתי בעצמי ובגלל זה בחרתי לא ללמוד בתיכון אליו הלכו רוב חברי לכיתה מבית הספר היסודי..
אחר כך עבדתי ונאבקתי בצה"ל כי רציתי להתגייס. אבל בכל הזמן הזה לא הבנתי למה כל כך קשה לי, מה גורם לי להפסיק ללמוד. רק בגיל שלושים מצאתי קצה חוט לפלונטר שהוא חיי.

אוקטובר 2003

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. שלושים שנים עברו, אך הפצעים שהותירה המלחמה בישראל ובמי שהיו חיילים ישראלים עדיין לא כולם הגלידו. הערוץ הראשון ממלא את המסך בסרטי תעודה על המלחמה, כהרגלו.
גיבורי הסרטים מספרים על חייהם אחרי המלחמה, על החיים עם הלם קרב: נדודי שינה, חלומות ובהם מראות המלחמה, מצבי רוח משתנים, התפרצויות זעם, קשיים בקיום מערכת יחסים יציבה, קושי להתמיד בעבודה. רבים מהם לא שורדים שנה רצופה בעבודה אחת, הם רבים עם אנשים ומפוטרים או מתפטרים סדרתית.

אני קולט שהסימפטומים שלהם הם הסיפטומים שלי. הם סובלים ממה שנקרא בשפה המקצועית-פסיכולוגית פוסט טראומה, אני סובל מהפרעת לחץ פוסט טראומטית – PTSD.
אני מתקשר למרכז לנפגעי תקיפה מינית ומבקש עזרה. הם נחמדים וגם מקשרים אותי לפסיכולוגית שעזרה לי להתרומם מתהומות. הידיעה מה הבעיה, ממה אני סובל כבר 12 שנים מפחיתה אולי 30 אחוז מעוצמת הסימפטומים שלי.
סוף סוף אני לא משוגע שמתחרפן סתם ככה. יש לזה סיבה.

בשש השנים שעברו מאז אני לומד להתמודד עם מה שעד לאותו רגע היה נראה בעיני אבוד. הניסיון שלי לנהל חיים רגילים, תקינים, נורמאליים.
לפני ארבע שנים החלטתי, בתמיכת אשתי אביטל, לעזוב עבודה מכניסה בהייטק ולפרגן לעצמי לימודים לתואר ראשון. והשנה , במסגרת ההתמחות בתקשורת, אני עושה סרט על חיי, על ההתמודדות היומיומית של שורד.

יש לי ימים קשים, יש לי ימים טובים. לפני חמישה שבועות נולדה ביתנו הבכורה, איילה, ובעוד שנה הלימודים יהיו מאחורי.
גדי שהתחבא מתחת לשולחן הסלון, עומד כאן, גאה."

נאוה רייץ
Tel Aviv born , living in the USA since 1982 a mother of two boys Ariel 23 and Jordan 21, will live partly in new york city , Amsterdam and mainly Tel Aviv .after a brain surgery in 2012, early retirement from my line of work as a baby bedding designer at www.navasdesigns.com ,attached to dutch guy Albert ~ ~ love my new life in Hebrew and English~