אין לי מושג על מה אני רוצה לכתוב היום

אין לי מושג. אבל הפתח של הארובה מדגדג ודורש קצת לאוורר למעלה. אחרי סופ"ש במקום עם אווירה, בוא נאמר, פחות….
מקום שמטיס לי את המוח ולא בקטע טוב. מקום שאמור להיות השורש שתמיד רוצים לחזור אליו- אבל אני רק מחכה כבר ללכת, כמו אותם הימים שהתנדבתי לסגור שבתות וחגים. כי האוויר שם חונק. הוא דליל ומלא בחתיכות של כעס, ברסיסים של ביקורת והערות, בגצים של משהו שעוד רגע מאיים להתפוצץ. וכמו הימים ההם, מחפשת את השקט שלי בשירותים כמה דקות עם עצמי. העצבים שאני צוברת שם יושבים לי על העורק הראשי, והנה אני מנסה לנקות אותם. ובדרך לניקיון הזה, מנסה להעיף את הקולות המקנטרים על ש"לכולם" ההורים נראים עוזרים, אוהבים, שמחים, כולן "לא יכולות בלי אמא שלהן", ושהיא "מכירה אותן הכי טוב", ואת הגיסה שמנשקת את אבא שלה ודואגת לו כל הזמן. אהבה וחום שזרים לי, מהולים בתחושת אשמה של "מי שישמע באיזו משפחה גדלתי, אני צריכה לומר תודה". אז אני מנסה להעיף אותם, אבל זה תבנית חשיבה שאלוהים יודע איך נפטרים ממנה. עד עולם כנראה אדמיין את המשפחה הזאת, המשפחה שלי, כפקעת צמר מסובכת עד יאוש, משהו שאין לך מושג איך אתה ניגש אליו ומאיפה מתחילים, ובכל מקרה התחושה היא של כוויה בכל פעם שרק מתקרבים. לא יכולה לגעת בזה, לשמוע סיפורי באסה על ההורה השני ואיך אין לי מושג על מה שקורה שם באמת. לא יכולה לשמוע אותו מזמר, ולראות את המבט שלה הכועס, העצוב, העגום, השפוף שמאז שאני זוכרת את עצמי יצר איסור עצמי להיות מאושרת. לא יכולה להבין, לקבל את ההתבוססות הזאת ברע, את הדוגמה הרעה הזאת לאיך לחיות, איך לעבוד, איך לנהל יחסים. ומצד שני- למה אני לא מצליחה לקבל ולאהוב את ההורים שלי כמו שהם, עם השוני העצום? אולי כי אני רואה גם הרבה דימיון שמלחיץ אותי? כולם אומרים משפחתולוגיה, וסיר לחץ בחגים, וריבים וסכסוכים. אבל מהצד זה תמיד נשמע נקי, נטול משקעי-אמת-כבדים. זה נשמע שונה מעומק הסבך שאני חווה, מהרתיעה, מההסתייגות, מהמבוכה, מהתחושה שאיש לא מכיר אותי כפי שאני באמת במשפחה, ומחווית השורש שמושך למטה את הנימפה שמנסה לצמוח ולהשתחרר מהתחושה הזאת, שאי אפשר לפרוץ ממנה. כנראה שהשחרור שאני מבקשת הוא לא מהנפשות עצמן, כי….. כי זה מה שיש. ואני קצת חייבת להם על זה. אבל להשתחרר מהתחושות של המבוכה להיות מי שאני, ההסתרות, הרתיעה, הריחוק. אולי זה היה קל יותר אם הרגש היה פחות מסובך. אם הייתי מצליחה להרגיש אהבה. אבל משהו שם חסום לגמרי, ומכיל רק רגשות של עצבים, כעס, חוסר סבלנות, תסכול, דחייה.
אז אין לי משהו חכם להגיד היום, על איך פותרים ואיך משנים.
הארובה דגדגה קצת ודרשה שחרור קיטור, אז סלאמתק.