אין חטופים – יש יאוש

בחורה עם מחשב נייד

אתמול (23.6.14) פורסם בערוץ 10 כנס הועדה למלחמה בעוני, בה חברים מכובדים מדיספלינות שונות, נראה שלכולם כואב. ועצוב.

גם לי היה. כולנו מכירים את ההשתרעות הזו על הספה אחה"צ אחרי העבודה, הילדה זוחלת על הרצפה, ממש בא לך שהיא תשחק לבד. את מפללת לרגע שקט. הכריות של הספה כבר יוצאות החוצה וכל פעם צריך לדחוף אותן מחדש, זה מעצבן אותך. פעם, לפני 15 שנה שהייתי ילדה קטנה בחופי סיני, אמר לי איזה בחור אחד, קצת מוזר, הוא עמד בים כל היום ואף אחד לא דבר אתו, אז הוא אמר לי את המשפט הבא "מה אנשים בני 30 עושים כבר?! קונים ספה!". המשפט ההוא הכיל תסכול של אדם שהגיע לגיל הזה, לא מצא עם מי לקנות ספה, אולי עישן יותר מידי, אבל הבין את מרוץ החיים כאן ונראה שהוא החליט לפרוש ממנו, גם אם זה למחוזות לא יציבים, כמו גלי הים. גם זה עצוב.

והחטיפה של שלושת הנערים? משום מה זה לא היה כזה עצוב. זה נורא שחוטפים שלושה ילדים, זה מפחיד, מבעית. אבל בסוף הלב מזיל דמעה רק על מה שנוגע באמת. וזה לא נגע בי. למה? כי כנראה שאחרי עשור לערך שביבי שולט לי במדינה, נהייתי סקפטית, חושדת תמידית במניפולציות. וכך, לאחר יממה בה צפיתי באדיקות במסך, התחלתי לא להאמין. למה? א. אף ארגון לא לקח אחריות, והם בדר"כ, כדרכה של הגאווה הערבית, כן לוקחים. ב. ראיתי את האימהות של הנערים, אחרי שבתור ישראלית ממוצעת ראיתי הרבה אימהות לילדים מתים או חטופים, על המסך או במציאות, והן מעולם לא נראו ככה. פניי אותן אימהות נראות שלוות מידי, אני כמעט מתביישת לכתוב זאת, אבל עם מין חיוך ערמומי שקוע בתוך הפה הקמוץ שדיבר בביטחון מוגזם מידי. אז הן מאמינות, יש להן רבנים שמחזקים אותן מהצד ואין ייאוש בעולם כלל. אבל כל אם עבריה עדיין תתמוטט אם ילדיה יחטפו. ג. כשבוע בממוצע לאחר החטיפה אושר תקציב נוסף להתנחלויות. ולאן זה יוביל? ישכנו עוד משפחות בהתנחלויות, גם להם לא תהיה תחבורה ציבורית הולמת, גם להם יחטפו נערים, נכנס שוב לכיסוח בחברון, בעזה או בכל מוקד מזוכיזם ישראלי, נבזבז כסף לביטחון, נקים תערוכות "אבטחה" ב-2 מיליון שקלים בגני התערוכה הממוזגים של תל אביב, יהיה אספרסו ועמדת הטענה לאייפון, ימכרו פגזים מרושעים יותר, כלי נשק מדויקים יותר, מישהו יעשה קופה יפה מאוד, וחוזר חלילה. ד. אין לי יותר איפה להכיל את הצרות הביטחוניות הבלתי נגמרות שלנו.

וזה למה אני כבר לא מאמינה לביבי שפונה רק לשלושת האימהות ולחמאס , לראשונות הוא מבטיח שצבאו יעשה כל מאמץ ולשניים הוא מבטיח את דמם בראשם. לי ולעוד מיליוני אימהות ששוכבות על ספה שיוצאות לה הכריות החוצה ואין להן כסף לקנות חדשה, הוא לא מבטיח כלום.

בתור נערה חשבתי שההוא המוזר מהים צודק. גיל 30 נראה לי רחוק, אבל באמת הצלחתי לדמיין בראש אנשים קטנים-גדולים שיש להם כבר מספיק כסף כדי להשקיע בספה איכותית. היום, אני יושבת מדוכאת בסלון שלי, רואה טלוויזיה שמזמן הפכה לכלי קיבול של תוכן שיווקי פרסומי מרעיל, נתינה של ראש ממשלה שמוכר את המדינה שהסבים שלנו בנו בשתי ידיים ועם הרבה פחות זיוני שכל, ומריצה בראש יותר מידי בעיות כאן ; עוני, מלחמה, שקרים פוליטיים, אנשים מיואשים וספות שכבר יוצאות להן הכריות החוצה.