אימון מביא לשלמות (או לפחות להשלמה)

אז נעלמתי שוב. ואתם יודעים מה? אם להיות כנה לחלוטין – רוב הסיכויים שאמשיך להעלם ולצוץ ושוב להעלם… אני כזאת. או שתקבלו את זה באהבה, או ש….
על מי אני עובדת? אם לא תקבלו את זה באהבה אני אשתנה בשבילכם. אני מבטיחה להשתדל, להיות טובה, ולרצות אתכם. רק תאהבו אותי, טוב? – כזאת (!) אני…
אני חייבת שכולם יאהבו אותי כל הזמן ואני חייבת להיות הכי טובה בהכל תמיד.

התחלתי לבלבל אתכם קצת? גם את עצמי.
וזאת בדיוק הסיבה לכך שהתחלתי ללכת לאימון אישי.
לא, לא כזה שיחטב את הגוף שלי. רק כזה שיחטב אותי מבפנים. ואז גם מה שאקרין החוצה יהיה מחוטב.
לאט לאט, בלי שתשימו לב (ואפילו בלי שאני-בעצמי אשים לב), אתם מתחילים לקבל חן שאוהבת את עצמה ולא מחפשת אישורים של אנשים אחרים כדי לדעת שהיא בסדר, חן שיודעת שהיא שווה משהו גם בלי שתגידו לה שהיא שווה. אחת שלא מפחדת מהצל של עצמה.
רגע. אני עוד לא שם לגמרי. אבל אני עושה את הדרך לשם.

כבר שנים שאחותי מנסה לשכנע אותי ללכת לאימון, ומקבלת בתגובה את התשובה האולטימטיבית שלי: "לא!!!” – לא צריכה את זה, לא מאמינה בזה, לא רוצה את זה. ואז, לא מזמן, החלטתי שדרוש שינוי. חשבתי המון על העניין והבנתי שכל השיטות שניסיתי עד כה פשוט לא עבדו, וכנראה שהגיע הזמן לנסות משהו חדש.
אז החלטתי לתת לזה צ'אנס. באחת השיחות עם אחותי היא שוב העלתה את עניין האימון. הפעם אמרתי לה כן. “יודעת מה? תני לי טלפון ואתאם פגישה". ומאז אני באימון, ואני חייבת להודות שזה אחד ה"כן" המוצלחים שאי פעם אמרתי.

לפני שבועיים הייתי בפגישה עם המאמנת שלי. כרגיל, כמו מדי כל שבוע. כבר הבנו בפגישות קודמות שאני חייבת להיות הכי טובה בהכל.
אל תטעו ותגידו לעצמכם שכולם כאלה. לא, אני לא מדברת על הרצון הרגיל הזה למצוינות. אני מדברת על חובה אמיתית להיות הכי הכי טובה. בהכל. לא במה שאני עושה או רוצה לעשות, או אוהבת, אלא פשוט בה-כ-ל-!-!-!
כמו שכל אדם חי צריך אוויר כדי לנשום – אני צריכה להיות הכי טובה כדי שתהיה לי זכות קיום בעולם הזה.
לא, אני לא מגזימה. זה מה שאני מכירה ויודעת כל חיי.

כבר בבית הספר הייתי הכי טובה (לפחות מבין האחים שלי). ואפילו כשלא הייתי טובה בלימודים – זה היה מתוך בחירה. למה? – כי הייתי הכי טובה בהברזות (היוש לחבר׳ה השותים קפה שחור ומעשנים נרגילה וסיגריות בצרורות במעיין, א.ק.א ״גן הנדיב״).

ווהיבי, הפועל שהיינו יושבים איתו, אפילו השקיע בתעודות של החבורה הזאת שלנו והוסיף בעט מקצוע נוסף: ״המעיין״, ובו נתן לכל אחד מהנוכחים ציון 90-95. אני היחידה שקיבלה 100. על התמדה…

וכך גם בצבא, ובאוניברסיטה……..
ועכשיו…. עכשיו אני פשוט צריכה להיות הכי טובה בכל היתר.
עד כאן תקציר הפרקים הקודמים…

לפני שבועיים, בפגישה עם המאמנת שלי, ראינו איך הדבר הזה בעצם משפיע על הבחירות שאני עושה בחיים.
יוסטון ווי הב אה פרובלם!
למה להיות הכי טובה זו בעיה? גם אני שאלתי את זה. ואז הבנתי: פשוט מאוד כי זה מנהל לי את החיים.
ברמה כזאת שלפעמים זה מביא אותי גם למצבים שבהם אני מרגישה קטנה ואפילו אפס…
וזה יכול להתבטא אפילו בדברים הכי קטנים ומטופשים, כמו קילוף תפוחי אדמה לארוחת ערב כשהייתי ילדה ועוד לא באמת ידעתי לקלף תפוח אדמה בלי שחצי ממנו ילך לפח יחד עם הקליפה.
משימה פשוטה כזאת יכלה להסתיים רע מאוד ובתחושות קשות, אם רק אחי הגדול היה מתגנב מאחוריי ומעיר איזו הערה קטנה ולא באמת חשובה על כך שאני לא יודעת לקלף…
לא יכול להיות שאני לא יודעת לקלף! אני הרי הכי טובה, לא?
אז התמקצעתי בקילוף תפוחי אדמה.
תבעתי לעצמי את המשימה הזאת מדי שישי בצהריים עד שהייתי הכי טובה בלקלף תפוחי אדמה!
כבונוס זכיתי במשימה הזאת כמטלה קבועה בכל פעם שארוחת הערב כוללת תפוחי אדמה.
יש! – אני הכי טובה ב…. אוי….: תפוחי אדמה….

כשהמאמנת שלי ואני המשכנו לדבר פתאום גילינו שיש גם דברים שאני בוחרת לא לעשות ולא להתמודד איתם מראש. למה? – בגלל הסיכוי הזה שלא אהיה הכי טובה.
אני לא האחות או הבת או הדודה הכי טובה – אז אני כלום! ואני בורחת
יש סיכוי שלא אהיה הכותבת הכי טובה? – אז אני לא כותבת!

כשאני אומרת ״הכי טובה״ אני לאו דווקא מתכוונת להשוואה מול אחרים. הרי אין אח יותר טוב מהאח האחר, וכנראה שלעולם לא אהיה שיקספיר (או חנוך לוין). אני מתכוונת להכי טובה שלי.
וגם זה בעייתי. התחרות המתמדת הזאת ביני לבין עצמי. בשילוב עם הפרפקציוניזם שלי ועם העובדה שפשוט אסור לי לטעות לעולם (כי ״הכי טובה״ לא עושה טעויות) – הרי לכם מתכון משובח ומוצלח ביותר לאכזבות עצמיות, לרגשי נחיתות, ולהרגשה של ״קטנה״ מול העולם.

בדרך מהמאמנת לעבודה הדלקתי את המערכת באוטו. שמתי את הדיסק הרגיל שלי והפעלתי את אופציית השאפל.
המאמנת שלי טוענת שהתודעה שלנו מביאה לנו דברים להתבונן עליהם. ממש כמו שכשאנחנו נפרדים מבן/בת הזוג שלנו פתאום הטלוויזיה מלאה בקומדיות רומנטיות (או לא עלינו דרמות רומנטיות לחיתוך ורידים), הרדיו מנגן רק שירי אהבה נדושים, וכל האנשים שתפגשו ברחוב יהיו זוגות מאושרים שמתנשקים על הספסל ברוטשילד.
כשלחצתי על אופציית השאפל במערכת, הדיסק עבר ישירות לשיר הזה:

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=k-VJBWPj8Aw]

הקשבתי טוב טוב למילות השיר שאחותי פעם הקדישה לי והתחלתי לבכות.
בכיתי קצת על כל מה שאני מפספסת כי אני מפחדת
בכיתי קצת על כל מה שעוד אפספס
אבל בעיקר בכיתי מאושר בגלל הידיעה שאני עובדת על זה ושאני הכי טובה בעבודה העצמית הזאת שאני עושה, ועל כך שיהיו לזה תוצאות (ושכבר יש תוצאות) ואפסיק לפספס, לפחד, ואצליח לטעות ולהיות שלמה עם זה. כי מי שלא טועה – לא עושה. ואיזה זכות קיום יש למי שלא עושה? גם אם הוא ״הכי טוב״…..

 

 

לצפייה בפוסט ובתגובות אליו בבלוג הקודם שלי לחצו כאן