אילו לסבתא היו גלגלים אז הכל יכול היה להיות פשוט כשהיינו מרגישים שהאנרגייה מתרוקנת

בחורה עם מחשב נייד

אילו לסבתא שלי היו גלגלים אז הכל יכול היה להיות פשוט יותר. כשהיינו מרגישים שהאנרגייה מתרוקנת פשוט נכנסים לתחנת דלק… כשבמקרה של הרכבת זה סידור קצת אחר, אבל מי סופר, ופתאום בום, בוסט חדש של אנרגייה.

אבל אנחנו, בני התמותה, צריכים לגלות בעצמינו את הדרכים בהן אנחנו מתמלאים באנרגייה. רצוי כמובן באנרגייה חיובית.

מי מאיתנו לא מכירה את הימים האלה שבהם מתעוררים בבוקר בקושי. אין כח ואין חשק לצאת מהמיטה. הכל נראה קודר ושחור. הכל אפור , אבל אפור כהה.

ומה עושים אז?

נורא קל להגיד- חושבים על משהו טוב. קמים ועושים פעילות גופנית. או דומה. העיניין הוא ששתי התשובות טובות.

הראשונה, כשחושבים על משהו טוב, משמעו שלא חושבים על משהו אחר, על משהו לא טוב, על משהו שהוא אולי רע ואולי לא רע אך בוודאות מעכיר את מצב הרוח. לפעמים לא ברור מה עושה לנו את התחושה המעצבנת הזו. מועקה שלא ממש יודעים לקרא לה בשם ובוודאי שלא יודעים ממה היא באה. רק יודעים שזה המרגש וכל מה שרוצים זה ללכת לישון ולהתעורר לחיים אחרים.

בכל מקרה, כדי לקצר את זמן הבאאסה הזו, שהרי ברור לנו, לפחות לרובינו, שהבאאסה הזו לא נמשכת לנצח. גם ברור למדיי שאותם עניינים שמבאסים אותנו היום, לא ביאסו אותנו בכזו מידה ובכזו עוצמה באתמולים, למרות שקרוב לוודאי שכבר היו שם ולא יבאסו אותנו במחר-כך, למרות שאולי לא יפתרו עד אז.

כדאי לדעת ,משום כך, שיש פתרונות שממש עוזרים ומקלים.

צריך להבין שהמח האנושי, מתוחכם ככל שיהיה והוא כזה, לא מאפשר לנו לחשוב שתי מחשבות באותה יחידת  זמן. כשנדמה לנו שאנחנו חושבים על המון דברים בבת אחת, זה קורה כשאנו חושבים במקוטע, על כל מיני דברים, בכל יחידת זמן על משהו אחר.

אם נחליט שלא לחשוב על משהו, הרי שעל זה בדיוק נחשוב. כי המוח בנוי כך שהחשיבה היא בסמלים וכשרוצים לא לחשוב על משהו זה דומה, אם לפשט את הרעיון לזה שנחשוב על משהו מסויים ואז נצייר עליו X  גדול כדי שנדע שזה לא.

לכן, כשרוצים לשפר ולו במעט את הבאאסה, כדאי לחשוב על משהו נעים וטוב. ברגעים שאנחנו מצליחים לחשוב כך אנחנו שם, אנחנו בזה ולא בבאאסה.

באותה מידה אפשר להיות עסוקים במשהו שגורם לנו איזה תענוג. משחק, אפילו מונוטוני, רקמה, בישול, ציור- כל שעולה על הדעת. כשאנחנו מרוכזים במשהו אחר שמשמח אותנו או שלוקח את תשומת הלב שלנו מעצמנו, אז אנחנו שם, בזה, ולא בבאאסה שלנו.

כשאנחנו עושים פעילות גופנית, בנוסף לעובדה שאנחנו מעסיקים את עצמינו, כאן גם נוספים עוד דברים חיוביים. אנחנו גם מעלים את רמת האדרנלין שלנו וגם משתחררים לנו אדרופינים, שזה כמו לחוות היי מסמים ( כך אומרים) . ספורטאים מתמכרים לתחושה הזו. זו הסיבה שכשאנשים מתרגלים לעשות ספורט קשה להם לוותר על זה. תחושת האופורייה המתלווה לסוף האימון שווה ומצדיקה בעיניהם את הפעילות שלא תמיד כיף לקום אליה. במיוחד כשבאאסה.

אז מה עושים ?- עושים. כשאת בוחרת את עצמך כמנהלת של חייך, את צריכה לדעת  ולתת מקום לכל תחושה ורגש. וכן, גם מנהלת הכי גדולה יכולה להיתקף בבאאסה.  רק מה, מנהלת טובה יודעת להתעלות לרגע מעל הרגע. וכך להחליט למלא עצמה באיזה פעילות שתאפשר לה לאוורר ולרווח את התחושות הלא טובות.

ממילא, בשיא התחושות הלא טובות שלנו אנחנו לא "עושות" עבודה כדי לברר ולנתח ממש את הסיבות לתחושות ולרגשות הללו. את הבירור והביאור אנחנו עושים רק בתוך כדי יציאה מהמצב.

ברור שאין כאן שום המלצה להדחקה. אני  מתייחסת רק לרגעי הליבה של הביאוס. זה שאחריו אפשר או לעשות משהו או לשקוע , ובדרך כלל השקיעה הלאה גם מלווה ברחמים עצמיים.

רחמים עצמיים זה יכול להיות נחמד לכמה רגעים. אפשר גם לקבוע נקודת זמן בה יאאלה מרחמים. ואז באותן דקות, לאפשר תחושה של הכי מסכנות, הכי אומללות שבעולם, הכי לוזריות. וכשנגמר הזמן שהמנהלת שבנו הקצתה לרחמים העצמיים, אז קמים, מתנערים מהקורבנות הזו ופונים לעשייה.

ברור ומובן מאיליו ,אם כן, שאילו לסבתא שלי היו גלגלים היה הרבה יותר קל להתמלא מחדש באנרגיות מאשר לנו כשאנו בתחושות לא נעימות וטובות, כשאנחנו בבאאסה. מצד שני אף אחד לא באמת היה רוצה להיות משהו אחר מאשר הוא או היא…

קדימה יקירות, לעשייה ולחיים טובים.

Maayan Brosh - מעין ברוש
מנחה, יועצת ומאמנת בכירה. בעלת ניסיון רב בניהול משברים ובהובלת תהליכים. מסייעת לאנשים להשיג את החיים שלהם בחזרה. מלווה אותם ונמצאת להם לאורך כל הדרך. מסייעת לשנות את הקול הפנימי , לטפח את השאיפות מחדש, להביא תועלת, ליזום, לקחת משימות ולהבין שאין גבול ליכולת... פעילה בנושא קידום מעורבות הורים בחינוך.