אילו לסבתא היו גלגלים אז אולי לא היו רוצחים…

בחורה עם מחשב נייד

השבוע, אי אפשר, ממש בלתי אפשרי להתעלם מעוד מעשי רצח של חפים מפשע, אשר כל חטאם בכך שישבו בבית הקפה הלא נכון, בזמן הלא נכון…

מה יש לו לאדם שמוצא, וזה בכלל לא משנה איזו סיבה הוא מוצא, ליזום הרג של בני אדם אחרים ? ידוע אגב, שמכל הפשעים שמתבצעים, דווקא מרבית האנשים המרצים עונש על רצח, יושבים בכלא בגין פשע אחד, נוראי ביותר אמנם, ואינם בהכרח בעלי פרופיל של קרימינלים.זאת להבדיל מסתם גנבים ושודדים.  אני זוכרת עד כמה הופתעתי כשקראתי מחקר שהביא נתונים אלה, כבר לפני שנים.

אבל כאן, במקרה הזה, כמו במקרים דומים, כאן יש תכנון. וזה לא דומה למחשבות שילד כועס החושב, אולי אפילו אומר, "הלוואי שתמות" ולא באמת מתכוון. כאן יש כוונה, תכנון פרי מרירות הולכת וגואה, תחושת חוסר מוצא מחד ותחושת שליחות בשם אידיאלים דתיים או אחרים מאידך.

אני מבקשת לחזור ולהדגיש שאין בכוונתי להיכנס לדיעות פוליטיות או לאמירות פוליטיות. אני מבקשת רק לשקף התבוננות פרטית שלי. אני לא באה להצדיק. לא יעלה על הדעת שאני אצדיק רצח ! ולא משנה בשם איזה אידיאל. אני באה מהמקום המתבונן. זה גם לא שיש לי איזה פתרונות קסם למצב סבוך שגדולים ומתמידים ממני במעורבותם , לא מצאו.

אבל אני, כשאני מתבוננת במעשי נבלה המתבטאים באמצעות רצח אנשים אחרים בדם קר, בתכנון מוקדם,אני מבינה בצער שהם צריכים מן הסתם לספר לעצמם איזה סיפור שיאפשר ויצדיק מעשה שהוא כזה לא הומני.

לאורך ההסטוריה האנושית, בשם הפרשנות שעשו לדת, לפחות בשם הדתות המונוטאיסטיות כולן – גם היהדות, גם הנצרות וגם האיסלם, הותר דמם של אנשים רבים. רבים מדיי.

אילו לסבתא שלי היו גלגלים, היא היתה רכבת, ואילו בני אדם היו משכילים לפרש את המציאות שלהם קצת אחרת, הייתה המציאות של כולנו אחרת. אפשר גם לראות דברים טובים שמתרחשים במציאות קשה.  לא שזה רק קל.

אפשר להשוות את המצב לחייהם של אנשים שחיים במדינות ללא חופש ביטוי, ללא תנאים סוציאליים, ללא אמצעים לשמירה על הבריאות, ללא תזונה מספקת וכד'. כאן רחוק מלהיות אידיאלי, ובכל זאת טוב יותר ממקומות רבים אחרים.

כך למשל, אפשר גם להתמקד ולראות את המסכנות, את הקיפוח, את אי הצדק וכד'. אלא שללא כל קשר לצדק ולראייה אובייקטיבית, השאלה האם דרך ראייה זו מיטיבה לשרת את המתבונן. אין כאן סימן שאלה, מפני שזוהי שאלה רטורית, והתשובה עליה ברורה מאוד. להתמקד בקיפוח ובאומללות לא משרת את האדם המתבונן. זה ממקד אותו בקורבנות. זה אולי משרת חברה שרוצה להצמיח אנשים עם תפיסות עולם מיואשות, אשר לתחושתם אין מוצא וכל שניתן לעשות הוא מעשים של ייאוש וקיפוח החיים האומללים שלהם ושל חפים מפשע.

לכן, פירוש אפשרי אחר של המציאות, יכול ללמד עשייה מנהיגותית שמלמדת לראות אור בקצה המנהרה. מנהיגות בה מבינים שלא קל להביע אמון, ולכן מעשים גדולים וגורפים אולי לא ניתן לעשות כרגע, אבל מעשים קטנים, צעד, צעד, ניתן.

בסופו של דבר, אנשים פועלים ועושים למען מי שקרוב להם. חילים שנשאלו לסיבות שבגינם נלחמו, היטיבו לציין שאמנם יש מדינה וקיימים ערכים, אבל בסופו של דבר נלחמים כדי להגן על החבר מימין ועל החבר משמאל.

פוליטיקה וקביעת מהלכים גורפים, זה גדול עלי, אולי גדול עלינו, אבל מעשים קטנים, התחברות בין אדם אחד לאדם אחר, זה אנושי. זה לא מאיים ולא משנה באחת מציאות קיימת. אבל, חברות אחת בין שניים, ועוד אחת וכך הלאה, תניב בהכרח איכפתיות, הבנה, ורצון להתחשבות. זה אפשרי. זה ניתן לעשייה. בהצלחה לנו.

Maayan Brosh - מעין ברוש
מנחה, יועצת ומאמנת בכירה. בעלת ניסיון רב בניהול משברים ובהובלת תהליכים. מסייעת לאנשים להשיג את החיים שלהם בחזרה. מלווה אותם ונמצאת להם לאורך כל הדרך. מסייעת לשנות את הקול הפנימי , לטפח את השאיפות מחדש, להביא תועלת, ליזום, לקחת משימות ולהבין שאין גבול ליכולת... פעילה בנושא קידום מעורבות הורים בחינוך.