אילו לסבתא… אז כשחלתה אולי הייתי יכולה להיות לה…

אילו לסבתא  היו גלגלים אז אולי אפשר היה להחזיר יחסים אחורה. מצד שני, אולי ככה זה היה צריך להיות ואולי השיעור המשותף שלנו הסתיים, ואולי זה בכלל מיותר לרצות להחזיר מה שהיה ואיננו עוד. כל אחד והשקפתו שלו

היינו ביחסים מאוד קרובות. שנים. אני לא בטוחה שאני יודעת   היכן לשים את האצבע על המקום בו החל הקרע.

  דווקא בהתחלה, מיד אחרי הניתוק, כשהכעס היה מאוד חי ובער בי, הכל היה ברור. ככל שהתרחקתי, ככל ש"חפרתי" ככל שהרחבתי את הפרספקטיבה, כך נקודת הקרע השתנתה, התרחבה. ראיתי יסודות לקרע שהיו שם קודם. קינאה למשל.

נראה היה פשוט. יחסים קרובים. שנים. יש הסכם כזה בלתי כתוב שתמיד נהיה האחת לשנייה. אבל אז באיזה יום, נזקקתי לה והיא באה, שמעה והלכה. לא ראיתי אותה יותר. היא לא התקשרה. למען האמת גם אני לא. לוקחת על זה אחריות.

הזמן חלף. התרגלתי. בימים הראשונים זה חזר אלי בערך מליון פעמים ביום. אחר כך "עשיתי עבודה", הבנתי שהיתה שם קינאה. תמיד. לא שמתי לב לזה, כי אני לא קינאתי בה. אני עזרתי. וברור לי שאין מצב בין שניים בו אחד או אחת צדיקים גמורים והשני שחור משחור. ברור לי שאף אחד לא היה צח כשלג וגם אף אחד לא אשם. אני לא בעניין חיפוש אשמים.

בכל אופן, לאחר זמן התרגלתי שהיא לא שם. לא בחייים שלי יותר. למען האמת כעסתי. נורא כעסתי. נעלבתי וכאבתי. הבחטתי לעצמי שלעולם לא אסלח. אבל עבר יום ועוד יום וחלפה שנה ועוד שנה למען האמת חלפו שלוש שנים. בדרך כלל לא חשבתי עליה יותר. כשחשבתי זה כאב.  בשלב כל שהוא, חברים משותפים למדו לא להזמין אותנו יותר יחד. לאחר תקופה, באירועים גדולים יותר, לא הפריע לי שהיא תהיה. חלפתי לידה כאילו היא אוויר. זה לא שלא צבט בלב. אבל הכעס היה שם ומנע ממני להרגיש כל פעימת רגש אחר.

דרך צד שלישי הייתי שומעת שהיא לא מבינה איך בעבר סלחתי לפלוני או לאלמוני אבל לא לה. סלחתי לאנשים, קרובים שהיו לי באותה תקופה קשה, וקיבלתי אותם בחזרה לחיים שלי, אבל אותה לא רק שלא קיבלתי, אפילו לא הייתי מוכנה לשמוע. הסברתי שמאף אחד לא ביקשתי שיהיה לי. ממנה ביקשתי. היא לא היתה. אחרים יכלו אולי לחשוב שאני זקוקה למשהו, לעזרה, לסיוע, אבל יכלו גם שלא לחשוב על זה. לא היתה קירבה מספקת כדי שאבקש. לכן גם פחות כאב. לכן יכולתי לקבל בחזרה יותר בקלות.

אבל יום אחד, קרה משהו. היתה לה איזו צרה גדולה, משבר גדול במשפחה שלה. כששמעתי על כך, מיד הייתי לה. התקשרתי אליה. לא חיכיתי שהיא תתקשר לבקש. חשבתי שבטח תרגיש מאוד מושפלת לבקש ממני ולא רציתי להשפיל אותה. רציתי פשוט להיות לה. כמו שאני, וכמו שאני חושבת שבין אנשים שיקרים זה לזה צריך להיות.

היא התרגשה ומיד התחילה להתנצל על זה שלא הייתה לי. עצרתי אותה. אמרתי שעוד יגיע הרגע שנדבר. שבלב המשבר זה לא הזמן. בלב במשבר מטפלים בבעיות. זמן שיחות יגיע.

זמן שיחות הגיע רק אחרי כמה חודשים. השיחה הייתה מיותרת בשוטף, מפני שהיינו מאוד בתוך עשייה יחד. חזר מיד החיבור העמוק שהיה בנינו. המקום הזה שהוא לא רק אהבה. המקום שבו רגש עמוק, תחושת שותפות גורל מתוך בחירה במחוייבות הזו, עולה ומתייצבת בראש סדרי העדיפות.

אז כשישבנו לדבר זה כבר היה בלי הכעס, העלבון, הכאב. זה היה רק מתוך הזיכרון של הכעס, העלבון והכאב. ויש הבדל גדול בין המצבים, אבל על כך בפעם אחרת.

על כל פנים, סוכם בנינו ששולם שולם לעולם, רק שאני הוספתי שאנחנו צריכות לזכור שהקשר חשוב לנו, כי אני לא יודעת לחזור ולהחזיר פעם נוספת ואם חלילה יקרה דבר כזה או דומה שוב, אז מבחינתי זה יהיה כבר שבר לעולמים ושולם אף פעם.

ובחיים כמו בחיים, נסיבות הובילו שאחרי עוד כמה שנים טובות, אט אט נכנסו גורמים נוספים ועניינים נוספים, וגילוי הלב, שותפות גורל וכל אותם מושגים בומבסטיים, מוסקטירים משהו, התחילו להעלם ובמקומם התקבצו ובאו מיני תחושות כדאי, וחשבונאות של מי הזמין ומי פחות, מי אירח יותר יפה ומתי ומיני דברים כאלה של גגדולים שלא באמת יודעים להיות גדולים.

ויום אחד, לאחר תקופה ארוכה למדיי של יחסים קרובים רק בכאילו, והיו עוד כל מיני דברים קטנים יותר וגדולים פחות של זו נעלבה והאחרת נפגעה, ואז שמתי לב שהיא והמשפחה שלה לא מדברים איתי. ענו לי תשובות לקוניות אם נפגשנו באיה אירוע, ונפגשנו.

כל הכאב שהיה גם מן העבר פרץ ואף עלה על גדותיו. הבנתי שמבחינתי זה כמו לראות את הכוס בסלאו מושין עומדת ליפול ואין לי דרך לעצור את הנפילה. וכן, בכיתי על החלב הזה שנשפך. כאבתי. ושוב כל אחד הלך לדרכו.

הפעם ברור היה לי שאין דרך חזרה. זהו. נגמר.  זה לא שהיא לא רוצה אותי בחייה ואולי בעצם זה פשוט כך, זה שקרו דברים, נוצר נתק ואין מזה דרך חזרה.

הר והר לא נפגשים אבל בני אדם תמיד כן נפגשים. גם אנחנו נפגשים לעיתים. לעיתים רחוקות אמנם. חלפו כמה שנים ובאמת רק לעיתים נדירות היא היתה עולה בי באופן שהכאב מוחשי וחי.

ואז, לפני זמן מה שמעתי שחלתה בסרטן. כאב לי לשמוע. הצטערתי ואני מצטערת בשבילה. הפעם לא התקשרתי. הרחקנו לכת. רחקנו מידיי. אם תפנה אלי, אסייע במידת יכולתי. אני תמיד מסייעת במידת יכולתי כשפונים אליי. גם זרים.

אבל איתה, כיום, אין בי תחושה של שותפות גורל. היא בחייה ואני בשלי.  אין תמיכה, אין עזרה הדדית, אין סיוע. אין הקשבה. אין. רק כאב עמום על מה שיכול היה להיות, על קירבה שיכלה להיות לטובת שתינו ואיננה. כמו שנאמר, אילו לסבתא היו גלגלים… אבל אין לה.