איך אפשר לכתוב על הקובץ "איכשהו היה אצלנו בבית אקדח" כשהידיעה כי הסופרת נרצחה באכזריות על ידי בן זוגה כשהיא הרה? המידע הזה מרחף מעל השורות ובין השורות ואפילו בתוך האותיות. כשיש אקדח הרי ברור וידוע לכל שתבוא ירייה. זה רק עניין של זמן. האם מיה ידעה על מותה הקרב?
השיר הפותח את הקובץ מקדים את המאוחר.
"איכשהו היה אצלנו בבית אקדח.
אני דוקא לא רציתי,
אבל דיוויד אמר שצריך."
השורות שנכתבו לפני הרצח מרמזות עליו.
מיה גורן היתה בהריון כשנרצחה על ידי אבי בנה, בסיפור אני והילד היא כאילו חזתה את העתיד.
"והילד שלה הוא מלאך בלי כנפיים, הוא פייה, הוא נסיך קטן שקפץ לביקור מכוכב לכת רחוק"
את הסיפורים בקובץ המינימליסטי והעוצמתי קיבצה אחותה של מיה ואף כתבה אחרית דבר. שמה של האחות אינו מוזכר, אולי כי רצתה לומר כל אחת עלולה להיות במצבי, כל אחת מאתנו עלולה למצוא עצמה ללא אחות בנסיבות טרגיות שכאלה.
הסיפורים שבקובץ הם סיפורים רגישים על גבול החלום והמחשבות, סיפורים שבהם מתערבבים הגופים מגוף יחיד לגוף שלישי, ממספר יודע כל למספר בגוף ראשון. הזמנים מתערבלים יחד, הווה עם עבר, אני ואתה, כמו רוצה הסופרת לומר כולנו יחד בעולם הזה חווים את אותן הרגשות.
מיה כותבת בעוצמה על הבדידות וברגישות על המפגש שלה עם העולם החיצוני.
"זאת לא אני,
זאת בכלל לא אני,
זאת רק הבדידות שלי כותבת כאן במקומי."
אי אפשר להתייחס לסיפורים ולשירים כאילו היו יצירה ספרותית נטולת ביוגרפיה. המחשבה שמיה אינה האחרונה שחייה ניטלו על ידי בן זוגה קורעת מבפנים. המחשבה שיש עוד נשים המאוימות על ידי גברים ואין ביכולתן לצעוק מקוממת.
מיה רצתה להיות סופרת, כמה מסיפוריה פורסמו בכתבי עת.
מיה רצתה להיות אמא.
מיה לא תזכה להיות אם ולא תזכה לראות את קובץ הסיפורים שלה על המדף.
אנחנו יכולות להנציח אותה, קריאה בספרה מתוך ידיעה שהיא קורבן זו החובה הקטנה שלנו עבור מיה ועבור כל הנשים שהופגנה כלפיהן אלימות.
אנחנו הן אלו שצריכות להשמיע את הזעקה הדמומה של מיה ושאר הנשים.
איכשהו היה אצלנו בבית אקדח, מיה גורן
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018