לפני כמה שנים,כשעוד עבדתי באיגוד הכדורשת חיפשתי דרכים יצירתיות לייצר חשיפה לענף, אחד הרעיונות היה לחבור למרכז פרס לשלום.
נכנסתי לקרוא מה מרכז פרס עושה ומצאתי שהמרכז מתמקד במספר תחומים ואחד מהם הוא שלום דרך פרוייקטי ספורט. הספורט כמגשר,מקרב ומוריד מחסומים ומהווה את אחד האמצעים לקידום שלום. קבעתי פגישה עם דביר זיוון,היה ברור לי,בלי לקבל נתונים מראש שרוב המשתתפים בפעילות הם בנים כי פעילות המרכז בתחום בספורט התמקדה בכדורגל,באתי עם הצעה לצאת מהקופסא.
החלטנו לשתף פעולה,לקחתי את מערכי העבודה מעולם הכדורגל והתאמתי אותם לכדורשת, העיקרון המוביל הוא הטמעה של עיקרון המשחק ההוגן "fair paly", זה אומר שאפשר כקבוצה לשבת יחד ולהמציא חוקים חברתיים שמשאירים את המשחק תחרותי אבל נותנים לו ערך מוסף חברתי, כזה שמקרב בין המשתתפים.
בתום שנה בה זכיתי להעביר מפגשי כדורשת fair play בין ילדים מבתי ספר יהודים וערבים בכל הארץ ובשיא ההכנות לטורניר הכדורשת הבינלאומי באילת,ביקשתי את עזרת הצוות במרכז פרס, בגיוס קבוצה לטורניר שיגיעו מירדן ומהרשות הפלסטינית,היה לי חלום וצעקתי אותו חזק ומדוייק.
כשצעקתי את החלום,לא ידעתי כמה זה קשה,אפילו לא ידעתי שאילת עוד נחשבת כאזור צבאי סגור ונדרשים אישורים מיוחדים אבל היה לי חלום ולא התכוונתי לוותר.
הקבוצה מירדן החליטה ברגע האחרון לא להגיע אבל הקבוצה מהרשות שכללה שחקניות מרמאללה ויריחו הגיעו ושיחקו. שיבצנו אותן לשחק יחד עם קבוצות מקומיות והן שיחקו כקבוצות מעורבות וחגגו יחד את הנצחונות כאילו הן מכירות כבר שנים. כן אילו היכולות של הספורט! במשחק הגמר ורגע השיא של טורניר,בהרגשה אופטימית,עמדתי מול למעלה מ 1000 שחקניות הצהרתי שהכדורשת עוד ישנה את העולם. התחלתי לשיר את "עוד יבוא שלום עלינו" ובדיוק כמו שדמיינתי,כולן הצטרפו לשירה. קיבלתי רגע צרוב כמזכרת לכל חיים.
לאחר הטורניר הגעתי למרכז פרס כדי להגיד תודה על הזכות ועל המאמץ הלא מובן מאליו. באמצע השיחה שלי עם איילה מידן,דוברת המרכז לשעבר, היא עוצרת ואומרת לי: "אני רואה שהוא הגיע. מי הגיע"?אני שואלת, היא מחייכת,"מר פרס,חזר מוקדם מהצפוי". ואז היא הנחיתה עלי את השאלה:"רוצה להיכנס לפגוש אותו?" ואני שיצאתי מהבית עם טי שירט,בלי איפור ושיער מבולגן לא מאמינה שככה אני הולכת להיכנס, אבל אין לי שום תוכנית לפספס את ההזדמנות.
איילה דופקת על הדלת ושואלת במילה אחת,"כבודו?" ומר פרס מזמין אותנו להיכנס. אני נכנסת בהתרגשות שיא, ניגשת ללחוץ את יד ולתת נשיקה על הלחי ומתנצלת על ההופעה המרושלת, והוא? רק אומר לי שהוא דווקא מקנא בי על החולצה הקצרה ואני אומרת לו שאני ממש מוכנה שנתחלף(-:
אנחנו יושבים לשיחה אחד על אחת ומר פרס מקשיב למה יש לי לספר במקום שאני אקשיב לו. אני מספרת על כמה השפעה יש לספורט על הנשים וכמה חשוב שהנשים יקחו בו חלק משמעותי בדיוק כמו הבנים כי הוא אמצעי לשויוניזם ושלא עושים בו מספיק ושלכדורשת יש תפקיד חשוב בקידום ספורט הנשים. הוא ביקש לעזור והייתה לנו שיחה נעימה ואופטימית וגם מצחיקה, מאוד מצחיקה, כזו שתישאר איתי לתמיד.
פרס שלח לכל שחקניות הכדורשת סרטון ברכה לטורניר שלימים ראיתי בו כסוג של צוואה, כך הוא אמר:
"בנות יקרות, אני שמח לברך אתכן על המפגש המיוחד הזה ובגלל שלא הזמנתן גברים, גם לא הזמנתן אותי. אני מקנא מסיבה פשוטה, המסע הספורטיבי הראשון היה יציאת מצרים , היציאה מעבדות לחרות, משלטו של שליטים, עריצים, שליחי שקר, לארץ חדשה מלאת תקוה, מלאת רצון. מבחינה מסויימת מה שאתן עושות זה משך יציאת מצרים , לא בהנהגת גברים אלא בהנגת נשים. אני בטוח שתעשו זאת בלא פחות נמרצות ולא פחות רוח טובה בעיקר למען העתיד שלכן ושל המשפחות שלכן.אם לכן חשוב ילדים טובים ואמיצים, תראו להם את הדרך.
יצאתן לדרך, אל תתעייפו ואך תוותרו עד אשר תהיה יציאת מצרים של כל מי שקופח בעולם. זה לא חשוב מה הגיאוגרפיה ומה השטח, חשוב הייעוד שלו, גם לאדמה יש תוכן.
אני כל כך שמח לראות בנות יהודיות וערביות יחד ואתן בעצן עושות את השלום לדבר ממשי באחד מהמקומות היפים בארץ, אז בירכתי. תוסיפו לגדול ולהגדיל עד אשר יהיה לנו עולם יותר צודק, יותר אנושי,יותר יפה. ברכת הדרך".
כמה ימים אחרי פגישתנו, איילה שיתפה אותי שכבודו שאל אותה אחרי שיצאתי למה אנשים כל כך נרגשים לפגוש אותו, היא ענתה לו שכשמגיעה אישה עם חלום וחזון ופוגשת את איש החזון והחלום מספר אחד בעולם, זה מרגש! הוא חשב שניה והנהן. כמה מדוייקת ומרגשת הייתה עבורי ההגדרה הזו, חיזוק לדרך ולעשיה.
וזהו, זו הייתה הזדמנות חד פעמית ,ארבעה חודשים לאחר המפגש הוא נפטר ולי נשאר רק זיכרון מוחשי שהשמים הם הגבול וגם שיעור על מתי לצאת עם טי שירט מהבית ולאן..
הילה