השנה לחגיגות יום ההולדת של אמי היקרה, החליטה אחותי הקטנה – קטנה עאלק 40 (תמיד תהיה הקטנה) – שצריך לנסוע למלון כולנו ביחד. לזכר הימים שבהם אמי הייתה מחויבת לקלאב הוטל והחיים היו כמו סרט – מז'אנר האימה – במיוחד כשמצאנו את עצמינו, כמו פליטים סורים בטבריה. הבנויה.
בסרטו מסתבר שהלוגו של קלאב הוטל זה 'החיים נראים אחרת', אלא שאנחנו שינינו ל'החיים כמו בסרט – אימה'
[youtube 7YjuKSMXcnw nolink]
ההתחייבות לקלאב הוטל בוטלה בחינם. פשוט אמי ויתרה על התענוג כל עוד נפשה בה. נדמה שאחותי הקטנה, שהיא יותר הילדה של אמא ומאז מעולם הייתה, לא מכירה את האחרונה. אמא היא סורית דמשקאית, ה –מומחית מס' 1 לחשיבה שלילית, אם כל הפולניות.
שימו אותה, את בנה הרווק, שחובב בעיקר עישונים, ושתי בנותיה על טפיהן ובעליהן במלון בסוף שבוע כשסערה בחוץ.
כבר בחנייה של המלון, שנקרא היום 'דן ירושלים' הבנתי שיש פה סגירת מעגל. בזמן הלימודים לתואר ראשון ביחב"ל וסינית, גרתי בגבעה הצרפתית ממש מול הייאט ריג'נסי. אחרי ארבע שנים בבטחון בשדה התעופה החלטתי שדי לי והצטרפתי לצוות הקבלה של מלון הייאט ריג'נסי.
מסתבר שפעם ממש מזמן, אבא היקר שלי, ואני הייתי הבת של אבא, הגיע לאסוף אותי ממשמרת בערב שישי או חמישי מלווה במי שהפך לימים לבעלי האהוב ואב ילדיי, אבי.
הם הגיעו אל הלובי המפואר של הייאט דאז ואבא שלי, שנהנה לראות אותי עם מדים של קבלה ושיער אסוף מרשים, ביקש מבעלי שיחמדו לצון וימתינו בעבר השני של הלובי רחב הידיים. הם החליטו להמתין ולהסתכל עליי בעבודתי מבלי לגלות לי על דבר הימצאותם. זה היה טוב ויפה מעיד בעלי כשאנחנו נזכרים בצחוק ובאהבה באבא ז"ל, אבל אבא רצה להמשיך. הייתה לו סבלנות רבה לשבת שעות. גם בילדותי, כשהיינו מבלים בבתי מלון אבא היקר נהג להמליץ בחדווה. 'נשב בלובי'. פעם היה בילוי כזה.
סוף השבוע הירושלמי הקר עבר בשלום. הפליטים הסורים חזרו למקום מוצאם ולאבא האהוב אני מבטיחה. 'אנחנו שומרים על אמא'.
Save
