איך נגדעה אז המנגינה שעכשיו מנסים לשחזר ~

תזמורת ירושלים ויימאר יצאה למסעה השני בישראל בין ה–1 ל-3 באוקטובר 2013. מצויידת בטובי הנגנים מהאקדמיות למוסיקה בירושלים ובוויימאר, בניצוחו של מיכאל זנדרלניג וביצעה מוסיקה של מנדלסון, שוסטקוביץ’, מאהלר וגולדשמידט. התזמורת הופיעה במוזיאון תל אביב, תיאטרון ירושלים והאודיטריום בחיפה. מילאה אולמות בקהל שהקשיב והאזין למוסיקה. אף אחד בקהל לא נכנס לפרטי "סטייל" כמוני… אבל גם מישהי כמוני צריך! כך אני חושבת…ומה דעתכם?

If a composer could say what he had to say in words he would not bother trying to say it in music.  ~Gustav Mahler

אני מודה ומתוודה בשלושים ושתיים השנים של חיי בלוס אנגלס, חיי התרבות שלי היו "שטוחים" למדי. זאת אומרת  כמה הופעות של זמרים שחלקם הגדול ממש פרה היסטוריה. מופע בלט או שניים, בעצם שלושה, אופרה עכשיווית, כמה הצגות.. אולי שש, שבע.  למעשה את  רוב "מנת התרבות" שלי צרכתי בניו יורק, שם "חרשתי" כל הצגה אפשרית. אני  חושבת שניו יורק מכילה הרבה יותר אטרקציות תרבותיות מאשר לוס אנגלס. שם האטרקציה העיקרית היא בוטוקס… מחייכת.

הקונצרט אליו הוזמנתי במוזיאון תל אביב והסיפור מאחוריו, מאד מרגש ומאד עצוב.

זהו פרוייקט של חיבור בין שתי תזמורות צעירות, אחת מהעיר ויימאר בגרמניה והשניה מהאקדמיה למוסיקה בירושלים. שתי התזמורות חברו יחד לנגן יצירות שנכתבו בחלקן במחנות ההשמדה.

אחרי הכל, יהודי גרמניה היו ידועים בתרומתם לתחום המוסיקה עד לפרוץ מלחמת העולם ולמרות זאת חלקם הגדול שימר את האהבה למוסיקה והצליח להפיק יצירות מופת בצל התופת של המחנות.

הקונצרט היה כמובן השילוב של שתי התזמורות, כשרונות צעירים ומרגשים, ישראלים וגרמניים.

הקונספט של קונצרט המשמיע יצירות שנכתבו במחנות ההשמדה, צימרר את הקהל ונראה לי שגם לתזמורת הגרמנית לא היה קל לנגן יצירות אלה, בישראל.

מוסיקאים צעירים מגרמניה ומירושלים, סטודנטים מן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ומביה"ס למוסיקה ע"ש ליסט בויימאר נפגשו לנגן יחד בתזמורת אחת מוסיקה של מלחינים שנספו בשואה. הם עבדו קשה, התאמנו, נגנו, הופיעו, והשתתפו בדיונים משותפים. התזמורת קיימה במהלך אוגוסט קונצרטים בגרמניה (בין השאר גם במחנה הריכוז בוכנוואלד) ובישראל (בין היתר ב"יד ושם"). את הפרוייקט יזמו במשותף פרופ’ ארנס ומר הופמן (ויימאר), ד"ר וולפה.

אבל מה שבכל אופן קלטו עייני היה השוני בין שני התזמורות ואני לא מתייחסת לנגינה ,כאמור הכשרונות אחד אחד, מין הסתם בכדי להגיע לקונצרט שכזה בחרו בטובים שבהם.

הנגנים הגרמנים היו מסודרים,ישובים, מלובשים ומדויקים לעומת הישראלים עם סטייל קיבוץ ,שדיי בלט ואפסט הפריע לי. יש לי עייני נץ יש אומרים.

קחו למשל כדוגמא, מצד אחד, ברחבה של התזמורת הגרמנית, נגנית כינור היתה לבושה בשמלה שחורה קלאסית, גרבים שחורים שקופים, נעלי עקב קלאסיות, שיער מורם ומטופח.

ומהצד השני, בתזמורת הישראלית, נגנית הצ'לו, עם חצאית לא מסודרת, שיער מדובלל והוויה קיבוצניקית, ונכון, היא נגנית בחסד עליון.

דוגמא נוספת, סולן הכינור יובל הרץ, מרגש עד דמעות בנגינה שלו ,אבל דקה אחרי הקונצרט עמד ברחבת המוזיאון, בחולצה פרומה וסיגריה ביד ואת שואלת את עצמך- למה? למה אנחנו נראים פחות טוב מהם ומנגנים יותר טוב מהם?

החוייה היתה שלמה עבורי עם ההופעה בחסד של הישראלים. יסלחו לי מזמיני לקונצרט. אולי לא אני שאצביע על מינוס זה או אחר. אבל חשוב לי להעביר את רשמי מהקונצרט והמסר הוא שכשרון- אי אפשר ללמד, אבל סטייל – כן.

סולן הכינור יובל הרץ , מרגש בנגינה שלו ,אבל דקה אחר כך ברחבת המוזיאון , חולצה פרומה , סיגריה ביד ואת שואלת את עצמך למה? למה אנחנו נראים פחות טוב מהם. ומנגנים  יותר טוב מהם?

החוייה היתה שלמה  עבורי , עם ההופעה בחסר של הישראלים . יסלחו לי מזמיני לקונצרט. אולי לא אני שאצביע על מינוס זה או אחר. אבל באם אני רוצה להעביר את רשמי מהקונצרט ,אני רוצה להיות במקום שאוכל לספר על משהו שאפשר לשנות כשרון אי אפשר ללמד סטייל כן.

ושוב תודה לסלונה על ההזמנה. אני מקוה שתזמינו אותי שוב, למרות הנימה המבקרת, זה בא ממקום של גאווה ישראלית, אני כל כך רוצה שנהיה כוכבים, גם בהופעה~

הם מסודרים יותר, אנחנו כשרוניים יותר ואולי זאת תמיד היתה הנקודה? אבל אניח למחשבה הכבדה הזאת. כי אחרי הכל את המנגינה שלהם אי אפשר להפסיק.

נאוה רייץ
Tel Aviv born , living in the USA since 1982 a mother of two boys Ariel 23 and Jordan 21, will live partly in new york city , Amsterdam and mainly Tel Aviv .after a brain surgery in 2012, early retirement from my line of work as a baby bedding designer at www.navasdesigns.com ,attached to dutch guy Albert ~ ~ love my new life in Hebrew and English~