איך אתם ניצבים בפני השנה החדשה?

זה אתגר לא פשוט לאסוף את כל חלקי, גם את אלה שנשברו או נסדקו, גם את אלה שלפעמים נעלמים מעיני, שמסתתרים ב"צל", שמתחבאים מאחורי קירות הבושה או הגאווה, גם את אלה שאני משליכה על אחרים.. אבל אני מסכימה להיענות לאתגר, להתמודד אתו, לא לברוח אלא לבחור ולהביא את כולי.

באיחור קט אבל בעיתוי ממש מתאים לפתח השנה החדשה –

קבלו את הגיגי לפרשת ניצבים.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…

במילים אלו הפותחות את הפרשה,  ממשיך משה את נאומו בפני העם העומד להיכנס אל הארץ המובטחת. לקבל הזדמנות לפתוח דף חדש בחייו. להשאיר מאחוריו את מצריים, את המדבר, את משה,

ולכרות ברית מחודשת עם אלוהיו.

לכל אורך נאומו הנמשך על פני ספר דברים , מתרכז משה בנקודת המעבר הזאת:

הנקודה שבה העם יכול להסתכל אחורה ולהשקיף על הדרך שעשה עד כה, ולהמשיך קדימה לדרכו החדשה.

האם ישכיל לנצל את ההזדמנות? או שמא יחזור על שגיאות העבר?

מה יכול לעזור לו "להתאפס"?

המילה "נצבים" לוקחת אותי באסוציאציה ישר אל חלום יעקב ובו סולם מוצב וראשו בשמיים.

המילה ניצב נושאת עמה עבורי את התחושה של משהו שמחובר לשמיים בקצה האחד ואל הארץ בקצה השני.  זקוף, ישר, ניצב הכן לקראת משהו גדול.

כמה סמלי לקרוא את הפרשה הזו בשבת האחרונה שלפני ראש השנה בה כולנו נמצאים על סף שנה חדשה, ומקבלים הזדמנות להתחיל מחדש.

 Red Bleeding Heart Flowers in a Row

7 פעמים חוזרת  המילה "לשוב" בהטיות שונות  (ש.ו.ב.) בפרשה, בסנכרון מדויק לקראת ראש-השנה ופתיחת עשרת ימי תשובה.

לשוב לאן?

 אל נקודת האמת, אל הלב הטהור, הנקי מסיגים, החשוף מכיסויים, אל האהבה.

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ

 האם אני מוכנה כבר להתייצבות?

להיות בנוכחות מליאה לפני י.ה.ו.ה. לכרות את ברית האהבה בכל נפשי ועם כל לבבי?

קראתי אתמול בפוסט של קרן כהן את הדברים הבאים:

" כאשר אנחנו אומרים 'הלוואי' אנחנו משאירים למישהו או משהו אחר לקבוע בשבילנו ובעצם משחררים את הנחישות ביצירה ואת המוחלטות שבמימוש.
כאשר אנחנו אומרים 'אני מקווה' אנחנו משאירים פתח למימוש אך יש לנו גם ספק גדול (והוא זה שלרוב מתגבר על התדר של הבקשה)
כאשר אנחנו אומרים 'אני מאמין' אנחנו בחצי הדרך למוחלטות אך עדיין, יש בתוכנו חלק שמחכה להוכחה כדי שהדבר יקבל וודאות. כלומר, בתוך האמירה יש 50% סיכוי שלא יתקיים מה שאנחנו רוצים.
כאשר אנחנו אומרים 'אני בוחרת' אנחנו במוחלטות. אין כאן ספק ואין כאן שאלה. יש כאן מוחלטות פנימית. התדר שלה שונה לחלוטין מהספקנות."

אז אני בוחרת להתייצב בשלימות, על כל חלקי, הגבוהים והנמוכים, מהחלקים המנהיגים והמובילים (ראשי שבטיכם)ועד החלקים  הפועלים והמבצעים (שואבי המים וחוטבי העצים), מהחלקים הוותיקים (זקניכם) ועד הצעירים יותר (טפכם). ראשי נישא לשמיים ורגלי באדמה. בחיבור אל נוכח הוויה.

זה אתגר לא פשוט לאסוף את כל חלקי, גם את אלה שנשברו או נסדקו, גם את אלה שלפעמים נעלמים מעיני, שמסתתרים ב"צל", שמתחבאים מאחורי קירות הבושה או הגאווה,  גם את אלה שאני משליכה על אחרים..

 אבל אני מסכימה להיענות לאתגר, להתמודד אתו, לא לברוח אלא לבחור ולהביא את כולי.

 אני ניצבת נוכח הוויה, ממורכזת כאן ועכשיו, מוכנה למול את ערלת לבבי המגינה על ליבי מפני רישומים של חוויות העבר, מוכנה לחיות עם לב פתוח,  לכרות עם הוויה את ברית האהבה ולאפשר לה לזרוח דרכי, אני בוחרת בחיים!

אני בוחרת בברכה , בחיים של מודעות המצמיחים אותי ומאפשרים לי בחירה מתוך אחריות ולא בקללה: השליליות המגבילה אותי, הבחירות התגובתיות הלא מודעות שמחבלות בי  וגורמות להרס (מוות) ומכבות אותי, ואז אני מרגישה שאני משקפת את הוויה והוויה זורחת מתוכי. אנחנו הופכות להיות צוות לעניין, וזה ממש לא בשמיים, ולא מעבר לים, בפי ובלבבי לעשות זאת!

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.   כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.