איך מסתכלים עלייך ומה חושבים כשאתה "שונה" ?

"אני לא יכולה יותר"….ככה אתה חינכת אותו אז זה מה שיצא לך, ילד מופרע, עצלן, שעושה מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. תסתכל על המכתבים שמגיעים מביה"ס, אולי תלך לדבר עם המורה – לי כבר אין מה להגיד…אתה אבא שלו, גם אתה חינכת אותו…(אודי היום בעל חברת סטארט – אפ מצליחה מאד..(סיפור מהחייים שמתייחס לנער אהוב שעזב את מערכת החינוך בגיל 17 לפני 6 שנים).

בחורה עם מחשב נייד

אני לא יודעת אם המילה  "שונה"  מתאימה לתוכן הטקסט באופן נכון ומדוייק – אבל לא מצאתי משהו מתאים יותר. אנחנו מתהדרים בכך שאנחנו חברה מתקדמת, סובלנית , סבלנית, מכילה, כזו שמקבלת ומתייחסת למי שלא "תפור" בדיוק על פי המידות הנורמטיביות – באותה דרך בדיוק כמו אל כל אחד אחר.
לא נכון !! חלק לא קטן מאיתנו לא מתייחס כך. אם אנחנו חושבים מחוץ למסגרת, אם אנחנו חושבים או מציירים או מתנסחים אחרת מהדרך המקובלת – אין ספק שתבוא תגובה מבקרת, יכולה להיות הרמת גבה או סתם מבט טיפ טיפה אחר, או אם זו שאלה במתמטיקה והדרך לפתרון היה יצירתי ולא בצורת המשוואה המקובלת – אבל הפתרון נכון, אין ספק שישאלו אבל "למה לא כמו כולם" ??
לא מעודדים את השונה, ולא חשוב אם השונה חיובי ותורם והרבה יותר חשוב להושיט יד למי שזקוק לעזרה. אנחנו "כמו כולם" – אבל אנחנו שונים בדרכים רבות. נכון, זה נהדר וכייפי להיות יצירתי ולהגיע ולהביע נושאים מסויימים בדרך אחרת , כל זמן שהיצירתיות היא מחוץ למסגרת, אבל עד גבול מסויים. גם ילד מחונן הוא "חריג". הוא חריג חיובי – אבל עדיין שונה.
אנחנו רוצים לתמרץ אותו, לעודד אותו ולתת לו מקום להכיל עד כמה שהוא רוצה ויכול, בין אם אנחנו מדברים על מתמטיקה או ציור או חינוך גופני. כן, כאן זה יופי – כי חריגות יכולה להיות גם יופי של דבר -אנחנו לא נכנה אותה בשם חריגות אלא יצירתיות או מחשבה מאתגרת או יוצרת או איזה מושג עם קונוטציה חיובית שמאדירה את מי שחושב אחרת, מחוץ למסגרת ,אבל חושב באופן ייחודי מחוץ למסגרת.
לא צריך ללכת יותר מדי שנים אחורה כדי לחשוב כמה ילדים היו מופרעים, עצלנים, מנותקים – לא עמדו בסרגל הציפיות הכיתתי או המסגרת שבה הם שהו. לא חשוב אם זה בין חברים, בין שכנים או סתם בחוג אחר הצהריים. ישר הלכנו למסלול ה-שונות, מסלול ה"אחר" . נכון, מתנהג בצורה אחרת אבל לגמרי מנותקת מהשיח הכיתתי או כל מסגרת אחרת.
אני יכולה להכות על חטא ולחשוב כמה בוגרים שעברו "דרכי" או הגיעו אליי, הגיעו כי היו מנותקים בכיתה, לפעמים לשנייה, לעיתים לדקות, לעיתים המורות טענו שהם לא נמצאים בכיתה – נוכחים אבל לא נמצאים בשיעור. כמה פעמים זוג הורים הגיע והאב התפרץ על האם או ההיפך : "את בכלל לא שמה לב שאת מדברת לקיר?" …." את לא שמה לב שהוא בכלל לא מקשיב…."  וכבר המסוגלות ההורות הושמה בסימן שאלה. תמיד הייתי צריכה לשים ברקס במקום הזה ולהזכיר שבאמצע, בין אבא לאמא יש ילד, שכנראה שהוא במצוקה וצריך לגעת בו, לנסות לגעת בנשמה שלו – בזמן שהוא מאפשר להכנס לשם וביחד איתו לצאת למסע ולראות לאן הוא מוביל.
אודי , נער בן 17 היה מסתובב במסדרונות בית הספר באופן כמעט קבוע ואיכשהו היה מגיע להפריע לשיעור תנ"ך בחדר מקביל, למעבדה לביוטכנו' , לשעורי תקשורת וכמעט לכל שיעור שהיה קיים באותה יחידת זמן. כל מורה שאודי היה רשום כתלמיד בכיתתו – העיף אותו מהכיתה בערך חמש דקות אחרי שהתחיל השיעור – אודי היה מאסטר להסיט את תשומת לבם של אחרים ובכך להפריע למהלך השיעור. זה כבר היה הרגל לראות אותו בחוץ טורק דלתות או סתם יושב בקפיטריה של בית הספר מחכה לשיעור הבא….הוא ידע כמעט בוודאות שגם משם הוא ייזרק ושוב יחזור הריטואל.
כשהוא היה מנסה לטרוק את הדלת במעבדת המחשבים כשהייתי שם לא הייתי זורקת אותו אלא מזמינה אותו להכנס ומנהלת איתו דיאלוג קצר בזמן שהאחרים עובדים כדי לא להפריע למהלך השיעור. במקום הדיאלוג הקבוע של " למה אתה בחוץ? (אני הרי יודעת את התשובה) " – הייתי שואלת – מזמינה אותו להכנס למעבדה. איכשהו הוא עשה את זה ויכולתי לראות שהוא משתאה אבל נענה בחיוב לעניין. ליוויתי אותו לעמדה פנוייה ועמדתי לידו לראות מה הוא עושה.
הייתי בטוחה עד אז בערך כמו כולם שהוא ילד מופרע / מפריע ומגיע לבית הספר כי זו חובה וכדי לקבל תעודה חלה עליו חובת נוכחות. חשבתי שהוא ישתמש במחשב לאחד ממשחקי המחשב או ינסה לנהל איזה צ'אט….- הוא הפתיע אותי  ובגדול.
אני רואה נער יושב עם תרשימי זרימה ומייצר בקצב שלו אלגורתמים במחשב. הוא היה עסוק ומרוכז והיה רושם שממש אין לו אינטרס להשתמש במרחב המעבדה או התלמידים האחרים כגורם מפריע אלא פשוט זה עניין אותו ואתגר אותו מאד. אחרי מספר דקות ראיתי את המבט שלו בוהה ושוב חוזר למחשב אחרי ששאלתי אותו מה הוא עושה ושוב הוא חזר למחשב ואחרי כמה דקות הלך לבדוק עמדות אחרות לראות מה עושים האחרים ועם חלק אחר הוא ניסה לנהל דיאלוג.
פניתי אליו ובמקום להטיח בו "אתה מפריע" שאלתי מה קורה עם מה שהוא התחיל, אהה…אהה הוא ענה תשובה מתחמקת ושאל אם הוא יכול לצאת לכמה דקות.  שאלתי אותו אם זה לא סובל דיחוי והוא אמר שהוא ממש צריך – אמרתי לו שאני סומכת עליו שיחזור תוך זמן נקוב והוא היה בדיוק בזמן שהבטיח.
בישיבות התייחסות אליו הייתה כאל מופרע,לא מרוסן, עצלן וכו'- לא היה אף אחד שדיבר בזכותו. חשבתי ורציתי לדבר בזכותו. סיפרתי על הסיטואציה וההסכם ביני לבינו, על ההתנהגות אצלי במעבדה ועל השיחות שיש לנו בשעות ייעוץ אישי.
היה לי ברור שחייב להיות הסבר לפער בין מה שקורה בכיתות האחרות לבין מה שקורה במעבדה או בשיחות ביננו. בין חוסר השקט , חוסר הריכוז שלו, הצורך שלו לצאת לכמה דקות – ביקשתי לשלוח אותו לאבחון. הוא אובחן כסובל מADHD  – שיכול להסביר את רוב התופעות שבאו לידי ביטוי אצל אודי.
עכשיו, שברור גם לבית הספר וגם למשפחה שהוא לא מפריע "סתם" , שהוא לא טורק דלתות כאן כי מתחשק לו, ההורים הפסיקו להטיח בו אשמה אבל מצד שני גם לא לשחרר מאחריות – הם קיבלו טכניקות וטיפול תרופתי כדי להקל ולשפר את המצב.
פגשתי הורים שראיתי מחייכים פעם ראשונה , שאבא לא הטיח באמא "זה הכל בגללך" וההיפך, פגשתי מורים שסיפרו שהוא מצליח לשבת לפעמים חצי שיעור, יוצא ברשות לכמה דקות וחוזר, פגשתי את אודי – אודי שחזר למקום שבו הוא מתפקד כפי שהוא יכול, אודי מחייך כי לא צועקים עליו כל הזמן, גאה בהישגים הקטנים- גדולים, שמח שלא רב עם כולם – אודי האמיתי.
נכון, זה לא פותר הכל, זה לא מטה קסמים, זה לא הופך הכל למקסים – אבל זה הרבה יותר טוב – וגם אם זה ביום פחות טוב, אנחנו יודעים שיש לזה שם, שיש לזה סיבה, שזה בר טיפול ובינתיים צריך עוד נשימה עמוקה.
אודי – צריך למצוא את המסלול הנכון אלייך, להושיט את היד, לכוון, לחבק ולא לוותר.