אנסמבל ציפורלה העלה מופע חדש וגאוני, מופע שכל כולו מבוסס על טהרת הווטסאפ. האפליקציה שנכנסה לחיינו לפני שנים ספורות ושינתה לגמרי את פני התקשורת האישית, מהווה כר פורה לסאטירה במיטבה. ציפורלה נוגעים בכל הנקודות הכי אמיתיות, מביכות, הזויות וטראגיות של היחסים הבין-אישיים בווטסאפ. זה לא משנה עם מי אתם מתקשרים, מה שמשנה היא רמת התקשורת ביניכם. לאורך המופע עולים קטעים קצרים המציבים לצופים מראה על התנהגותם היומיומית עם הטלפונים הסלולריים בכלל ובווטסאפ בכלל.
המופע הוא שיתוף פעולה עם יקב טפרברג, והקונספט שעומד מאחוריו הוא "משפחה אמיתית". היקב הוא יקב משפחתי, ולכן הוא שם בראש מעייניו את החיבור בין אנשים, והם מיטיבים לעשות זאת במסרים חדים וחודרים, הנוגעים בנקודות המשפחתיות האלה בדיוק.
בעקבות המופע הלכתי לבדוק מה קורה אצלנו בווטסאפ. אמנם אין לנו קבוצה כמו "הכוהנים לשלטון" או "חפרנים בע"מ", אבל מדי פעם קורים שם דברים מעניינים.
הקדמה קצרה: סבתא שלי נפטרה לפני שנה וחצי. סבתא שלי סירבה להיקרא "סבתא", ואנחנו, הנכדים, קראנו לה "נונה", מילה שמשמעותה "סבתא" באיטלקית. נונה גדלה במצרים, ועלתה לארץ בשנות ה-50 עם שלושה ילדים, אמא שלי, הבת הרביעית, נולדה כבר בארץ, ובינקותה הם גרו במעברה בבת ים. אח"כ עברו לירושלים, ומאז גרו באותו הבית בדיוק.
הבית הזה הוא כר אינסופי של זיכרונות עבורי. כל הילדות שלי מעוגנת שם, ואינספור רגעים טובים ומשפחתיים יומיומיים וחגיגיים כאחד. הנה, עכשיו, פסח מתקרב, ואין צער יותר גדול מהיעדרה בחיינו. המאכלים שלה לחגים היו כל כך מובהקים, ולבי נמלא געגוע. טעם החרוסת והמולוחייה (נחשו מה המוצא שלי) לא יעלו בפי שוב לעולם.
אחרי שנונה נפטרה התחיל בלאגן. הצוואה התבררה כתסבוכת משפטית, ואמא שלי נקלעה לשנה וחצי של ייסורים ובירוקרטיה. אוסיף עוד שמן למדורה ואספר שחצי שנה אחרי שנונה נפטרה גם דודה שלי הלכה מאיתנו, והנה – הפלונטר הסתבך. אמנם לא ספגתי ישירות את פגעי המאבק, אבל אפשר לומר שהמשפחה המורחבת שלנו התפרקה. ילדות שלמה ועמוסה בזיכרונות התאיידה בעקבות מאבקי ירושה מכוערים, והבית של נונה, כר ילדותי, נותר נטוש במאבק.
כשאדם נפטר הוא מותיר אחריו אהובים רבים, ולפעמים כל שנותר הוא להיאחז בזיכרונות, וזה מה שעשינו. התכנסנו בביתה של נונה להיפרד ממנו ולקחת, כל אחד, את החפצים שעושים לו טוב ושמעוררים בו זיכרון חזק של נונה. זה קרה ביום שישי לא כל כך מזמן, ואחר כך היה נדמה שתהיה עוד אפשרות להגיע לשם כדי לאסוף עוד כמה זיכרונות. קרוב משפחה מקרבה שנייה לקח אחריות על פינוי הבית והודיע שיש עוד שבוע וחצי עד שזה יקרה, ושמי שירצה יוכל לחזור שנית, אבל הנה כך, בווטסאפ משפחתי קר ותמציתי, האפשרות הזאת נמחקה בן רגע.
בין כמה משפטים בודדים תהום שלמה פעורה. רגשות, תחושות ותסכולים לא באים לידי ביטוי בכתב. כל אחד נותר מאופק בכאבו. הבית של נונה מתרוקן בלעדינו, ולנו רק נותר לקחת איתנו את הזיכרונות שבלב, יחד עם כמה פרטים קטנים שאספנו. בפעם הקודמת שביקרתי שם לקחתי כמה סירים, ובכל פעם שאני מבשלת נונה עולה מול עיניי.
אז מהו הווטסאפ? כלי שיכול לבנות ולהרוס גם יחד. למילה הכתובה יש משמעות רבה, ולעתים כוחה חזק ממילים שבעל פה.
ומה אוסיף לקראת סיום? שימרו על הקרובים לכם, תנצרו כל רגע לצידם. הזיכרונות שתאספו יחד ילטפו את נפשכם כל החיים.
זאת התמונה האחרונה שצילמתי של נונה. הידיים מספרות הכול על החיבור בינינו.
אז יצא לי פוסט קצת מלנכולי, אך אלה הם החיים: תנועה מתמדת בין צחוק לבכי, בין עצב לשמחה. מה שבטוח – במופע של ציפורלה צחקתי שעה שלמה בלי הפסקה, צחוק של שחרור והזדהות, צחוק של אושר ושמחה. אל תוותרו על המופע הזה, הוא יעניק לכם שעה וחצי של אושר צרוף.
שלכם,
נועה
נהניתם לקרוא? מוזמנים לקרוא עוד על חיי בבלוג שלי, ממש כאן
