אהובה, כל כך התגעגעתי אליך, לשיער הארוך שלך, לחיוך. כמה זמן שלא ישבנו יחד? אחת ליד השנייה, סתם לדבר? כמה זמן שלא סיפרת לי מה עובר עליך ואיך את מרגישה, כמה זמן שלא סיפרתי לך על החלומות שלי.
הרי מיקה שלי כבר בת 5 ועמיתי שלך בפברואר תהיה בת 11. המון זמן, נכון?!
עינברי, גם לך ה"ננה-בננה" של נטע ברזילי חופר? וגם סטטיק ובן אל, הא?! חנן בן ארי טוב לך? מה עם אמיר דדון? את עידן רייכל את בטח עוד שומעת.
ביקשתי שניפגש כדי לספר לך על הקורס שאני משתתפת בו ועל המטלה האחרונה שקיבלנו. אנחנו צריכות לספר על אינטרקציה עם לקוח/ה שזכורה לנו במיוחד, ששינתה משהו בנו. אז את הבחירה שלי. ברור.
מאי 2017, קיבלתי אומץ וסיפרתי על הנכות שלי – על הפריקות, על הכאב, על מה שאנחנו חווים כמשפחה והעלתי לפייסבוק. קיבלתי כל כך הרבה תגובות והודעה אחת ממך, שאת מבינה אותי ואת הכאב שלי וביקשת שנעבור לשיחה טלפונית.
כבר ידעתי על מה שעברת כמה שנים קודם לכן אבל לא ידעתי על זה ש"הוא" חזר. סיפרת לי בטלפון על מה שמקנן בגופך והשיחה זרמה לכל כך הרבה כיוונים. צחקנו שזה פשוט ביזיון שאחרי כל כך הרבה שנים של נתק אנחנו מדברות על מחלות.
בסוף השיחה ביקשת ממני אם אני יכולה לסייע לך במסגרת פל"א, אם אוכל לחשוב על כיוונים שלא הגעתם אליהם בטיפול בך, למרות שאני מניחה שידעת כבר הכל. אמרתי שכמובן שאחקור כל כיוון ואדווח לך על ההתקדמות שלי.
אז התחלתי לעשות את מה שאני יודעת הכי טוב – לחפור.
חפרתי לכל רופא, קראתי כל מחקר, התקשרתי לכל מי שהכרתי וגם לאלו שלא וניסיתי. היום אני מבינה שניסיתי למצוא משהו שלא היה קיים.
התכתבנו כמעט כל יום, בבוקר ובשעות אחר הצהריים כי לדבר היה לך קשה. שאלתי אותך שאלות ואת ברוגע ובהכלה עצומה ענית לכל דבר, שיתפת וחלקת.
דיברנו על הכל. על זה שהכימו' "גמר לך את הגוף" ועל זה שאת רוצה להתמקד בעצמך עכשיו, שאת רוצה לנסות טיפול שונה – מדיטציה ותזונה. כתבת לי שכולם מסביבך פוחדים עליך והסברתי לך שזה לגיטימי ומובן, שאפילו מחובתם להרגיש כך, את הרי שזורה בחייהם.
סיפרתי לך על כל טיפול ומחקר שקראתי, על כל שיחת טלפון שביצעתי. שלחתי לך את שמות הרופאים והמכונים הרפואיים כדי שתוכלי לבחון גם בעצמך.
הסברתי לך על תרופות חדשות שקיבלו את אישור ה – FDA וביקשתי שתתייעצי עם רופאייך, לאן עוד הייתי יכולה להגיע?
באחת השיחות הטלפונית שלנו ביקשת שינוי אווירה, כמה שצחקת שסיפרתי לך שפרקתי ירך תוך כדי סקס, שפרקתי את הלסת בצחצוח שיניים ושהיא נתקעה כשהיא פתוחה לרווחה.
אמרת שכואבת לך הבטן מרוב צחוק. איזה כיף לי שלכמה רגעים משהו טוב הכאיב לך ולא הסרטן.
תביני משהו ברי, הבקשה שלך הגיעה בהתפרצות המאסיבית שלי – בין עירוי לעירוי, בין פריקה לפריקה הייתי חייבת לגייס כל כוח אפשרי שעוד נותר כדי להבין את הגוף שלך ואת מה שעובר עליו, הייתי חייבת להגיע לאן שצריך כדי להבין האם יש עוד כיוונים, עוד מחקרים, עוד דברים שלא ניסית… איפה שהוא, את גרמת לי לקום.
כשאני כותבת את השורות האלו אני מבינה שזו הייתה המטרה שלך כל הזמן, נכון?! יא שובבה שכמותך.
את לימדת אותי לא לוותר עד השנייה האחרונה, את לימדת אותי שאין זמן והמלאכה מרובה "ו"יאללה, קומי ותתאפסי כבר, טוב?!"
את הראית לי שלא משנה עד כמה קשה יש מקום להומור ושצריך לקום, להסתרק, להתלבש ולהתאפר כי "אנחנו חיות בעולם שזז ועלינו לזוז איתו".
השארת בי את החותם החשוב ביותר ששום דבר לא מחכה, שאם אנחנו רוצים שמשהו יקרה – עלינו לעשות אותו בעצמינו ולא לחכות שהוא "ייפול עלינו מהשמיים".
גרמת לי להבין שאם רק נפתח את העיניים ונסתכל סביב – נראה שיש המון טוב, גם אם קשה לראות אותו.
ברי, בזמנו את ביקשת בקשה ועכשיו תורי – תבטיחי לי שתמשיכי לבוא אליי בחלומות מפעם לפעם. תבטיחי להגיד לי עוד "שלום", תבטיחי לי שאת סולחת שלא הצלחתי במשימה.
אני אוהבת אותך עינברי. תודה על מה שאת עבורי.
"אל תבכו שזה נגמר, תשמחו שכל זה היה" עינבר אהרוני גד 29.06.1983-10.07.2017
*****
הפוסט הזה נכתב על עינבר אהרוני גד זכרונה לברכה.
עינבר ואני הכרנו בצבא בשנת 2008 ודרכינו נפרדו, חזרנו לקשר יום-יומי כחודשיים לפני הליכתה מעולמה, חודשיים בהם "זכיתי" שהייתה לי ללקוחה.
עינבר הותירה אחריה ילדה, בעל, הורים, אחים וחברים שמתגעגעים אליה מאוד.
תודה לאמיר, בעלה של עינבר, שהסכים שאכתוב ואפרסם את הפוסט.