איך לקרוא נמלים בקפה הראשון של הבוקר

בחורה עם מחשב נייד

חבל שראיתי. היה עדיף שלא הייתי מבחינה בשלוש הנמלים השחורות שצפו להן בשקט בכוס הקפה הראשונה והחשובה של הבוקר שלי. קמתי מהמיטה לאחר שלא יכולתי לעצור את התקפת המחשבות הטורדניות. ומאחר שעוד ארבע שעות הילדים יתעוררו ויתבעו את חלקם בחיי (החלק הנאה שבהם ), השכמתי קום על מנת לתת את הכבוד המגיע לחלק שלי. רק שלי.
האוויר של סוף הקיץ כבר פה. אתה יכול להרגיש אותו ביתר שאת אם תמצא נקודה גבוהה ומוצלת תחת עץ צאלון לא נשיר ותנשום מלוא הריאות. בשעות מסוימות של היום.
החופש הגדול המקוצר כבר נגמר והמלנכוליה הסתווית המהולה בצורך להחליט "איפה עושים את החג" מצליחה להבליח פה ושם לצד ההתרגשות מעוד שנה של מערכת חינוך, שמתאימה רק לסוג מסוים של ילדים.
אני כמעט מסכמת בשביעות רצון שנה עסקית טובה כשברקע מרצדות להן שלוש הנמלים השחורות. אני לא זוכרת את הרגע המדויק אבל היה זה איפה שהוא בעשור האחרון, שהחלטתי לוותר על הצורך בתוצאות מושלמות. ויתרתי לעצמי, ויתרתי לסובבים אותי וקיבלתי ביתר הכלה והשלמה מצבים שהיו מספקים דיים. אולי זה נקרא פרופורציות.
יש את המוכרים האלה שפוחדים לחתום על בלעדיות לפי הספר אבל מבטיחים לך הרים וגבעות. "אני לא מפרסם". "הבית רק אצלך". "בואי ננסה חודשיים בלי חתימה ונמשיך הלאה". "אנחנו רק אתך". והם באמת לא מפרסמים. אבל תנועה של חמישה זוגות רציניים בחודשיים של שוק קפוא להחריד ועתיר היצע, נראה להם כמו זלזול. כל שלט שלי שנתלה באופן לגיטימי על בתים אחרים – הנמצאים בשיווק בלעדי של משרדי- נדמה להם כפלירטוט מעליב (של אישה נשואה עם גבר אחר…).
ובמצעד הקדימויות, ידעתי גם ידעתי לתת עדיפות לביתם. השתמשתי בחלק נכבד מהארסנל השיווקי והדגשתי את ביתם באופן שלא מאפשר פרשנות אחרת. אבל לא, הם לא ראו את המאמצים. בצדק הם חיפשו תוצאות. ובצדק אני הרגשתי תסכול ואכזבה.
מאחר שחשבו,שמתן הנכס לסוכן נוסף יגדיל את סיכויי המכירה שלו, הם נענו להפצרותיו לגבי יכולותיו המיוחדות והסבירו לי שהחליטו לנסות לאוורר את הנכס. בסופו של דבר הם נקשרו בהסכם בלעדיות מחייב עם אותו סוכן. לגיטימי ומובן. מה שלא מובן הוא כיצד עמד ופירט בפניהם הסוכן הנוסף את שיתוף הפעולה שלו איתי (ואכן, אני חשפתי את כל נכסיי בפניו, כי זו דרכי, כולל הנכס שלהם…) אבל החסיר פרט אחד והוא שהבית הוצע ללקוחותיו העלומים, כחלק מאותו שיתוף פעולה. הוא שכח לציין שהבית נכלל בין הבתים שיכול היה להציע ללקוחותיו ולמכור. וכן, גם את העובדה שלא היה לו קונה לבית הזה בכל התקופה ששווק על ידי. מסתבר שלא היה לו קונה גם לאורך התקופה ששווק על ידו.
לא שמחתי לאידו כשהבית לא נמכר ב"משמרת שלו". טוב, אולי רק קצת.
(בסופו של דבר הבית נמכר על ידי הבעלים לאנשים שהיו עמו בקשר בערך שנתיים…)
והיו עוד כמה נמלים קטנות ושחורות בקפה הראשון.
אבל אני בוחרת להוציא אותן עם הכפית ולשתות את הקפה.
יש עוד המון עבודה לעשות. הקטנה שלי שאלה אותי בביקורתיות השבוע :" אמא, למה עוד לא מכרת את הבית מול בית הספר? מה, השלט יהיה שם כשכולם יחזרו ללימודים?"… זה מה שנקרא בקרת איכות פנימית בעסק המשפחתי שלי. לך תסביר לה שיש משא ומתן מתקדם בגזרה הזאת. לך תסביר לילדה קטנה וחכמה על כמה מכשולים צריך לדלג בדרך לעסקה מורכבת.
הגבתי בחיוך לביקורת הבונה שלה. איך אפשר אחרת? במיוחד מילדה שבגיל שנתיים הסתובבה בבית וצעקה על לקוח דמיוני שאתו שוחחה בטלפון צעצוע :" אז אתה רוצה לקנות את הבית?!!!…או לא ?!" איזה טון קשוח, כמה דחיפות ואסרטיביות, מאיפה היא הביאה את זה? נעלם מבינתי…בחיי! לא בבית ספרנו!
ויסלחו לי הנמלים השחורות בקפה אם אתייחס אליהן כאל זבוב טורדני ואמשיך הלאה. לכוס החמה והריחנית הבאה. ואולי היו אלה אחרי הכול גרגירי קפה שלא נמסו?

ronitrubin
זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי