קיבלתי את הספר החדש של מאט הייג, שלפי הכריכה האחורית הוא "סופר ועיתונאי אנגלי שפירסם עד כה עשרים ספרים למבוגרים וילדים". כשסיימתי לקרוא את "איך לעצור את הזמן" (אחרי יומיים בערך) שאלתי את עצמי איך זה שעד היום לא קראתי אף ספר שלו.
על מה הספר?
טום חוזר לגור בלונדון, שכבר גר בה פעם, כדי לשהות שם (לפחות כמה שנים) בה ולהפוך למורה להיסטוריה בתיכון. זו המשאלה שלו. חיים פשוטים במקצוע אפרורי בעיר גדולה.
ביום הראשון שלו בבית הספר הוא פוגש במקרה את המורה לצרפתית. נדמה לו שהוא קצת נדלק עליה והוא חושב שאולי זה הדדי, אבל יש משהו שמונע ממנו ללכת עם זה עד הסוף.
טום, שבעצם נראה כמו גבר רגיל בן ארבעים ואחת, שומר עמוק בבטן סוד שאסור לו לספר לאף אחד. תסמונת נדירה בה הוא לוקה מונעת ממנו להתבגר ולהזדקן.
זה כבר כמה מאות שנים שהוא גם חבר באגודת האלבטרוס, שהיא אגודה חשאית שמגינה על אנשים כמוהו, שם לימד אותו הנדריך מנהל האיגוד לשמור על כלל אחד חשוב: לעולם לא להתאהב.
הספר חוזר אחורה וקדימה בזמן, וסוקר תקופות ואירועים במבט מחוייך ונוסטלגי תוך כדי סיפורו הסבוך של גיבור הספר, מי שעכשיו נקרא טום.
מה חשבתי עליו?
כמו שכתבתי בפתיחה, הספר הזה גרם לי לרצות לקרוא, ומייד, את שאר הספרים של הסופר הזה. הוא קריא מבלי להיות מסחרי מידי, ומרגש מבלי להיות דביק מידי. יש בספר בהחלט קטעים שהייתי ממרקרת ו/או מעתיקה לעצמי לאיזו מחברת, אם הייתי מהאנשים שעושים את זה.
במקומות שונים נכתב על הספר: "נרכשו הזכויות לעיבוד קולנועי שלו" ובסוף הספר כתב הסופר: (…) "עליי להודות כמובן גם לבנדיקט קמברבאץ' ולכל קאנאל-סטודיו שהבחינו בפוטנציאל לסרט קולנוע". שכמובן זה מה שעבר לי בראש כשקראתי את הספר הזה, משהו בסגנון "הוא יכול להיות סרט מקסים". מצד שני כבר קראתי בעבר ספרים ששמעתי שהם אמורים לזכות לעיבוד קולנועי. עם חלק מהם זה עדיין לא קרה, ע"ע אמנות נהיגת המירוצים בגשם. למרות שעכשיו כבר יש קדימון רישמי, אז אולי בסוף כן ייצא מזה סרט…
איך זה מתחיל?
לא פעם אני נזכר במה שהנדריך אמר לי, לפני יותר ממאה שנה, בדירתו בניו יורק.