השיח העוסק בשאלה – האם תינוקות נולדים עם תכונות מגדריות או אוספים אותן על הדרך בגלל התייחסות הסביבה אליהם מרגע ינקותם, עדיין עומד בעינו. בנות לובשות וורוד, משחקות עם ברבי ורוצות להתגנדר. בנים לובשים כחול, משחקים עם מכוניות ורוצים לבנות לפרק ולהילחם.
מה שבטוח הוא שרוב הנערות ומאוחר יותר הנשים שהן הופכות להיות, לרוב, לא מרגישות בטוחות פיזית במרחב החברתי במשך חייהן.
הצעתי להורים ולמורים היא לשנות את המצב העגום הזה כבר בגיל צעיר.
נטייתם של הורים לילדות קטנות היא לשלוח את הילדה מגיל מאוד צעיר ללמוד בלט. אין דבר יותר מושך לילדה בת ארבע מחצאית טול ורדרדה, טייץ לבן ונעלי בלט.
אז נכון, אין דבר בריא יותר מריקוד. ריקוד וקצב שזורמים עם תנועת הגוף הטבעית משחררים מתח רגשי, פיזי, מנטלי ואנרגטי, ועל ידי כך מאזנים את כל המערכות הפנימיות, מחזקים את מערכת החיסון, מגמישים את הגוף ומעצימים אותו עם אנרגיה בריאה.
קחו לדוגמה את הריקוד האפריקאי שנוצר מהמקצב הפנימי של הגוף – זה ריקוד שמותאם למבנה הגוף האדם. הוא נוצר מתוך הגוף, ולכן הוא זורם באופן טבעי והרמוני עם המבנה הפיזי והאנרגטי שלנו.
לא כך עם ריקוד הבלט. ריקוד הבלט מכיל בתוכו תנועות רבות שלא רק לא מטיבות עם הגוף, אלא עם השנים יוצרות נזק ושחיקה לשרירים ולמפרקים, מה שהופך את הגוף בגיל מבוגר יותר לקופסה כואבת ודואבת. ריקוד הבלט הוא תוצר של תקופת הרנסנס – תקופה שמרנית, שבאופן כללי הדגש בה היה על חיצוניות, סטטוס, גינונים ומלבושים כבדים ומסורבלים – ובוודאי לא על הקשבה לגוף או התייחסות לבריאות הרקדנים. אפשר לומר שריקוד הבלט הוא כפיה תרבותית על הגוף כאובייקט שנועד להרשים אחרים, מאשר חיבור הרמוני וקשוב לגוף.
עמידה על קצות אצבעות הרגליים, זו תנועה שאינה טבעית לבני אדם ויוצרת נזק בלתי הפיך לכפות הרגליים; עמידה קבועה עם כפות רגליים שפונות החוצה – יוצרת חוסר איזון במפרקי האגן, עד למצב שרקדני בלט כבר לא יכולים לעמוד עם רגליים מקבילות אחת לשנייה; ריקוד עם הקשתה בגב התחתון לאורך זמן, יוצר לורדוסיס (הקשתה עמוקה בגב התחתון) וכאבי גב תחתון; שלא נדבר על כך, שבגלל שרוב הרקדנים עפים באוויר או מונפים על ידי רקדנים אחרים באוויר, חשוב שהם יהיו רזים ושדופים.
אז מה אנחנו בעצם משדרים לבנותינו הקטנטנות כשאנחנו שולחים אותן ללמוד בלט?
לעשות דברים לא בריאים, כדי להרשים אחרים.
לא להיות קשובות לגוף – "להכניע" אותו.
החיצוניות חשובה יותר מהקשבה וחיבור פנימיים.
כאב זה חלק מהחיים.
התמכרות להכרה חיצונית, ועל ידי כך החלשת העצמה הפנימית שלהן.
דימוי עצמי נמוך.
כל זאת בזמן שנשים ממשיכות להרגיש חלשות ופגיעות פיזית במרחב של הרחוב והחיים בכלל.
מה החלופה? להפסיק לשלוח בנות קטנות ללמוד בלט, שיהפוך אותן לכואבות, פצועות, שבירות, ומכורות להכרה חיצונית ובמקום זה שילחו אותן ללמוד סוגים שונים של אומנויות לחימה עם מורים רוחניים. ילדה בת 4-5 שמתחילה ללמוד ולתרגל את אומניות הלחימה תגיע בגיל מאוד צעיר לחגורה שחורה, שלרוב מסמלת שליטה עצמית, מודעות גבוהה ויכולות מגוונות להגנה פיזית. תרגולי אומניות הלחימה יחזקו אותן פיזית, מנטלית ורגשית. הילדות הצעירות תהפוכנה להיות נשים שילכו ברחובות החיים זקופות, חזקות ועם ביטחון עצמי. לא קל יהיה, אם בכלל, להטריד אותן או לכפות עליהן דברים כנגד רצונן. כך, התדר שהן ישדרו יהיה של עצמה, תבונה ומודעות גבוהה, ולא של שבירות ופגיעות.
שאקטי מאי
*****************************************************************
שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳
למצטרפים חדשים חודש ניסיון חינם בפראנה יוגה: goo.gl/zvoThN
מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״
למידע על הסדנאות היכנסו לאתר
לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: shaktimhi@gmail.com