תגובתכם למתרחש, משפיעה ישירות על תגובת ילדיכם!
תקשורת בין אישית מורכבת משני חלקים: התקשורת המילולית – בה אנו מביעים את עצמינו בקול רם, ותקשורת הלא מילולית, שלעיתים לא מודעת ע"י אדם עצמו ובאה לידי ביטוי בפליטות פה, אופן הדיבור, תנועות גוף. לרוב, הסובבים אותנו, במיוחד הילדים ,מייחסים חשיבות רבה דווקא לחלק הלא מילולי: הם שמים לב לתגובתינו, איך שגופנו מתכווץ בזמן הסכנה, איך שהאם בוכה, והאב מתעצבן כדי שמשפחה תגיע כמה שיותר מהר למקום בטוח. הילד, שרואה את התגובות של הוריו, קולט שחייו וחיים של הקרובים שלו נמצאים בסכנה, ומתחיל לפתח פחד.
פחד – זהו רגש טבעי, הנגרם כתוצאה מחשיפה לאיום או סכנה ממשית. ומטרה של הפחד, לגייס את הכוחות הפנימיים ע"מ להינצל מהסכנה.
יחד עם זאת, החשיפה הממושכת למצב לחץ, יכולה לגרום לתופעות פיזיולוגיות קשות, כגון: הזעת יתר, דופק מואץ, בחילות, הקאות, קלקולי קיבה. לילדים בגיל הגן יכולים להיתפתח שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים גם: הילד חוזר פתאום להרטבת לילה, נעשה מאוד רגיש, נוטה להתפרצויות זעם, בוכה הרבה, מבקש לישון עם הוריו ואף מתנגד לצאת מהמקום שנראה לו פחות בטוח.
כל זה נורמלי לחלוטין! משך זמן של שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים של הילד, תלוי ישירות בתגובות של הוריו.
רוב ההורים היו רוצים, שילד ילמד להתמודד בדרך מיטבית עם המצב הנתון כמה שיותר מהר. אך זה מאוד אינדוידואלי! מישהו אכן מתרגל די מהר למצב הקיים, ומבצע הכל לפי הוראות ההורה, ומישהו אחר ממשיך לחוות את התחושות הבלתי נעימות לרמז הכי קטן לחוויות הקשות שעבר. כל נסיון להאיץ בתהליכים הטבעיים של הילד, נועד לכשלון. יתרה מכך, זה עלול לעורר התנגדות פנימית אצל הילד, ומצבו הרגשי יחמיר עוד יותר.
תמיכה, אהבה והבנה של תהליכים שעובר ילדיכם, יכולים לסייע בהורדת רמת החרדה של הילד.
גם אם ההתנהגות של הילד אינה מובנת לכם, חבקו אותו, נשקו אותו, תגידו לו: "כן, זה קשה, לא נעים, אך יהיה בסדר" (לא צריך לדבר יותר מדי). בפעולות פשוטות אלה, אתם מראים לילדיכם שאכן מבינים ומקבלים את הפחד שהוא מרגיש, שכמו שאמרתי קודם, נורמלי לחלוטין לאור מצב הקיים.
ההורים פועלים מתוך כוונות טובות, אך לעיתים טועים!
לעיתים, הורים , ע"מ לא להדאיג את הילד, נמנעים מלספר על מה שמתרחש משתדלים להרחיקו כמה שיותר מהר מהמקום המסוכן: מסיעים לקרובי משפחה, שגרים במקום יותר בטוח. אבל, כשילד בעצמו נחשף לאירוע (ראה במו עיניו את השריפה, או שמע בחדשות/משכנים על המתרחש), לא ניתן להסתיר את זה ממנו. יתרה מכך, ברגע שאינכם חושפים את האמת, אתם גורמים לילד "להמציא בעצמו". הדמיון של ילדים פורה ומפותח מאוד, וילדיכם עלול לפנטז דברים פי 10 או פי 100 יותר קשים ממה שקרה בפועל. מהסיבה הזו, אני ממליצה לא להסתיר את האמת, אלא להסביר ולשתף (להתאים את המידע לגיל של הילד). אנא, השתדלו להימנע מהסברים דרמטיים למדי, שעלולים להעצים את תחושת הפחד. הסבר קצר וענייני ירגיע את הילד.
כשאתם מדברים עם הילד, אנא, שתפו במחשבותיכם ברגשותיכם, ספרו, איך אתם מתמודדים עם הפחד. הרי אין בעולם אנשים שאינם פוחדים במצב שמהווה איום או סכנה ממשית לחייהם. כשתדברו אל רגשותיכם, בדרך זו תתנו לגיטימציה לילדכם לקבל את רגשותיו ולהביע אותם באופן גלוי. הילד חייב להבין, שמה שהוא מרגיש, אינו דבר מוזר או חולני (אף אחד לא רוצה להראות בעיניי אחרים כחולה נפש), אלא תגובה טבעית , כי אבא סיפר שגם הוא פוחד. ואז, הילד יצליח להתמודד לא רק עם השריפה, אלא עם כל הקשיים וכשלונות שיעלו בדרכו בהמשך.
אך אם ההורים מנסים להראות בפני סביבתם שהם "גיבורי על" שאינם מפחדים משום דבר ולא מדברים על קשייהם, התוצאה תהיה קשה מאוד! בדרך זו, ההורים ילמדו את ילדם להתעלם מרגשותיו, שלא מדברים על כאב או קושי, אלא שומרים סודות. הילד במשפחה זו, יבטא את קשייו….בהתנהגות! הרי אף אחד לא לימד אותו להביע את זה בדרך אחרת. ודווקא ילדים כאלה, שמתקשים בתקשורת בין אישית, יחוו כשלון בהתמודדות עם אירועים מסוג זה, ועלולים לפתח חרדה ואף פוסט טראומה.
אז מה לעשות ע"מ שילד לא יפתח חרדה? קודם כל, להיות נוכח! המחקר של אנה פרויד, שהתפרסם ב1943 דיבר על כך שילדים שעברו זוועות של מלחמת העולם השניה, אך שהו פיזית עם הורים שלהם, גדלו כאנשים חזקים המסוגלים להתקדם ולהתפתח ובהמשך, לשרוד כל דבר שעמד בדרכם. במחקרים פסיכולוגיים הבאים (עד שנת 2012) , אכן מצאו קשר ישיר בין שהייה פיזית של ההורה לבין התפתחות של סימני פוסט טראומה. לפי מחקרים אלה, ילדים שהורחקו מהוריהם (למקום מוגן, הרחק מאירועי מלחמה/אלימות), נטו יותר לפתח סימני פוסט טראומה, בניגוד לילדים שנשארו עם הוריהם .
בשל כך, חשוב מאוד להישאר יחד עם ילדיכם ברגעים קשים של החיים!
כדי להוריד את רמת מתח וחרדה, תנסו להימנע מצפייה מרובה בחדשות. הצורך של כל אדם, הנמצא במצב של סכנה, לדעת כמה שיותר על המתרחש. אך צפייה ממושכת בחדשות אינה מרגיעה, אלא ההפך. במקום זאת, תנסו להתנתק: צפייה בסרטים לכל המשפחה, קומדיות, אפילו צפיה בסרטונים מצחיקים ביו-טיוב מרגיעה ועוזרת לפוגג את הפחד והמתח. פעילות פיזית, כגון קפיצה, ריקוד, או אפילו נקיון של הבית גם יכולה להרגיע מאוד. במצב של לחץ מתמשך, אנו נמנעים מלתקשר עם אחרים, יחד עם זאת, דווקא במצבים אלה חשוב להיפגש עם הקרובים, עם חברים. השיח עם אנשים שעברו אותה החוויה ומבינים אותכם, יכול לעולל פלאים למצבכם הרגשי.
אם בכל זאת, אתם מרגישים, שאינכם מסוגלים להתמודד עם המצב, אנא תפנו לקבלת עזרה רגשית דרך מוקד העירוני.
תשמרו על עצמכם,
ילנה גלוזמן
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
MA בפסיכולוגיה חינוכית יישומית – ייעוץ חינוכי
