לפני אי אילו חודשים נתקלתי בסרטון גיוס להדסטארט שהצליח לשבות את ליבי בדרך ההומוריסטית בה הציג נושא כאוב – נזקקות. משהו בפשטות ובהתבוננות המחזקת את האחר דיבר אלי מאוד, וכמו שאני עושה פעמים רבות – שיתפתי על הקיר שלי. אלא שהפעם קיבלתי בתגובה הכרת תודה משגיא מזרחי, הבחור החינני בסרטון ומי שהקים את המיזם החברתי ׳חיבורים׳. נפתחה בינינו שיחה ולפני שהבנתי מי ומה – מצאתי את עצמי נרתמת ל׳חיבורים׳ בלי שאדע מה יידרש ממני ואיך לעזאזל אמצא לזה זמן ביומן הדחוס שלי.
המיזם מציג רעיון מאוד פשוט: יש אנשים שמחפשים למסור רהיטים ויש כאלה שזקוקים להם. מה שחסר זה לחבר ביניהם ולהוביל מזה אל זה. פשוט, לא? אז זהו, שכן. העניין הוא שיש הרבה מאלו ומאלו, ומישהו צריך לקחת את כל זה ולממש אותו, וזה מה שעושים ב׳חיבורים׳. ואני? לי היתה פנטזיה שארתום את כישוריי הביצועיסטים ואהיה חלק מההקמה של הסניף התל אביבי. אפילו הייתי בשתיים או שלוש פגישות ראשונות, אבל סדר היום המטורף שלי לא איפשר לי. ובכל זאת, משהו שם לא איפשר לשחרר ולהודות שאולי זה לא יקרה. שגיא וחבורתו הצליחו להיכנס ללב שלי ואני רציתי להיות חלק מהדבר הנפלא הזה.
הימים חלפו, הסניף התל אביבי-חולוני התחיל לפעול בשטח ואני עדיין לא הצלחתי לקחת חלק פעיל. והנה, לפני כשבועיים או שלושה קיבלתי טלפון מיעל, שמנהלת בפועל (בהתנדבות, כמובן) את הסניף ובפיה הצעה המתאימה ללו״ז הבלתי אפשרי שלי. קפצתי על ההצעה בשמחה ויש בליבי תקווה שאצליח להרחיב את המקום של חיבורים בתוכי והחוצה, ולקחת חלק פעיל בפלא הזה.
לכתוב כאן על ההתנדבות הזו, להרגיש ולחלוק את הרצון שלא מצליח להתממש ולא לוותר על מה שנולד בתוכי אז ומסרב להיעלם, בשבילי זו הצהרת כוונות מחייבת. הנה אני כאן, אומרת בקול רם 'רוצה אני' ומרגישה שאולי כך, כשזה כבר לא רק ביני לביני אלא ביני לבין העולם, ההצהרה הזו תניע אותי קדימה, אל המקום שהלב שלי מבקש להיות בו.
רוצה להתחבר אל הלב שלך? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר
