פרשת בהעלותיך פותחת בהתיחסות לאור:
…בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ ח' 1-3
הפרשה מסתיימת בהתייחסות לעור:
וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג
הביטוי אל מול פני המנורה מעלה אצלי תהיות:
למה הכוונה?
מה החשיבות שעליו להעלות את הנרות אל מול הפנים של המנורה ולא מגבה של המנורה?
למילה פנים בעברית במקראית יש משמעות כפולה, גם של פנים (כשהפא מנוקדת בפתח) במשמעות face, כלומר הצד החיצוני,
וגם במשמעות של פנים (כשהפא מנוקדת בשווא) במשמעות של פנימיות הדברים.
אז אולי ההוראה שמקבל אהרון קשורה לא רק להדלקת הנרות במנורה שבמקדש, אלא גם להעלאת האור הפנימית, במנורה הפנימית שלו?
ומיד נושאת אותי האסוציאציה אל המדרש המספר אודות אדם וחוה, שלפני שעברו על האיסור לטעום מעץ הדעת ,
אלוהים הלבישם בכתנות אור, ולאחר מכן, משגורשו מגן העדן, המיר אותם בכתנות עור.
כלומר, ירידת מדריגת הרוחניות שלהם התבטאה בלבוש החיצוני של עור.
עור- הוא האיבר הגדול ביותר בגופנו. ולא רק שהוא האיבר הגדול ביותר אלא שהוא גם החיצוני ביותר
ומבחינה זו- הקרוב ביותר לחיכוך פיסי עם אור הבורא.
דרך הנקבוביות שבעור אנחנו נושמים את אור הבורא.
ומה קורה כשהעור נפגם? איך זה משפיע על הקשר עם הבורא?
אולי משהו באינטימיות של המגע הישיר של העור החשוף עם אור אינסוף נפגם?
(אולי זו הסיבה שהיהדות אוסרת על קעקוע בעור?)
הדרמה שמתחוללת בסיום הפרשה, הקשורה לענש הצרעת שמקבלת מרים מעורר ביתר שאת את התהיה שלי.
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה–הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר……
וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג;
האם במחלת העור שה' השית עלי מרים הוא כאילו אוטם את הקשר שלו אליה?
אני שומעת סוג של משחק מילים בין המילה צרעת למילה צער, וחושבת לעצמי:
האם כך ה' משיב לה על הצער שציערה אותו כשדיברה דופי במשה עבדו,
והוא מביא עליה מחלת צערת/צרעת? כדי שתצטער על מעשיה?
ואולי זוהי התגובה על צרות העין שלה שהביאה עליה את הצרעת?
מרים בחטאה כלפי משה יורדת מבחינה רוחנית למדריגה ירודה אף יותר ממדרגת "כתנות העור" של אדם וחוה,
לא זו בלבד שאיבדה את "כותונת האור" אלא שאפילו "כותונת העור" שלה נפגעה.
הדיבור מתוך מקום צר, מתלונן, חסר אור, הוא שכיבה את המנורה הפנימית שלה,
וכשהמנורה הפנימית כבתה אז גם הקשר החיצוני עם הבורא ניזוק..
עונשה של מרים מתבטא לא רק במחלת העור (צרעת) אלא גם בהרחקה מהקהילה למשך שבוע ימים.
וכשמשה מפיל את תחינתו בפני ה' "אל נא רפא נא לה"
אלוהים עונה לו:
…. תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. יב' 14-15
הכתוב משתמש בפועל "להיאסף" פעמיים. לא כתוב ואחר תירפא, או עד שנרפאה מרים.
במילה "תיאסף" האוזן שלי קולטת קונוטציה של מוות ("ויאסף אל עמיו").
כלומר, אלוהים בעצם לא מבטיח למשה שמרים תרפא בתום שבעת הימים, והאפשרות שהיא "תיאסף אל עמיה",
במשמעות של מוות, קיימת כל שבעת הימים.
מרים חיה בתוך אי הוודאות הזו במשך כל השבוע, סגורה בתוך האוהל ובתוך עצמה,
עם האפשרות להתבונן ולהשקיף ממרחק, בבידוד מהקהילה, מפרספקטיבה מרוחקת, על חייה ועל מעשיה.
ואולי היא אכן מצליחה במהלך השבוע לאסוף את עצמה מחדש,
להבין שבעצם היא "כיבתה" את הנרות הפנימיים שלה כשהביטה בקינאה ובעין לא יפה על משה וכשהוציאה מפיה דיבור נרגן ומזלזל כלפיו.
ואולי מבינה -במובן העמוק-למה נענשה. ואז היא נרפאית.
האוהל הבודד בשולי המדבר-הוא גם מעין "קבר", בו מרים ה"ישנה" מתה,
ומרים "חדשה", כמו הנחש שמשיל את עורו, מגיחה מתוך הקליפות.
מברכת את כולנו שנזכה לנהוג כאהרון, להעלות את הנרות אל מול פני המנורה,
כלומר, שתהליך ההארה שלנו יעשה במודעות שלימה.
ושנזכור גם שדיבור מתלונן וקינאה מכבים את הנרות…
#מדרש_עכשווי_פסיכודרמה_של_סיפור_מקראי