בד"כ, האינטימיות בין בני הזוג, הינה מאוד פתוחה בתחילת הקשר: האוהבים נהנים לבלות את זמנם יחד, הם חולקים את כל מידע, כל דבר שיכול לעניין את השני, ומשתפים במחשבות ורגשות שלהם. הם מרגישים משיכה מאוד חזקה, ונהנים מאוד לגעת, ולסרוק כל ס"מ מגופם של מושא אהבתם. לבחון בקפידה כל צלקת על פני גופם של הבן/בת זוג שלהם, כל קמט. הם נהנים מהדאגה הלא מותנית של האחר , מתוך זכרון הלא מודע על ימים בילדות מאוד מוקדמת שהוריהם נהנו בלדאוג להם, להביט ולסקור כל קמט בגופם.
ברגע שאדם מגלה אותנו מבפנים, אנו מתחילים להרגיש לאט לאט איך אנו מפתחים אמון בו, מתחילים לסמוך עליו, לאהוב אותו, ומתחילים להרגיש שאותו אדם תמיד ידאג לנו וישמור עלינו. בד"כ , בתקופת ההיכרות הראשונה זו, האוהבים משתפים בכל נושאים האישיים שלהם, בלי פחד שזה עלול לפגוע בהם בהמשך, אלא מתוך בטחון מלא שהאדם האחר יקבל אותם כמו שהם, עם כל חסרונות שלהם.
אז מה קורה בהמשך של חיים ביחד, שהאינטימיות מתחילה לדעוך ולהעלם מחיי הנישואין? מתחילים לקרות אירועים, המשפיעים על אינטימיות של בני הזוג: הסביבה , כגון קרובי משפחה או חברים קרובים שלא תמיד מגיבים בצורה תומכת ומקבלת. אי עמידה בצפיות של הבן/בת זוג באירועים מסויימים (ואם גדלתם במשפחות שונות, אז רוב הסיכויים שהציפיות יהיו שונות לחלק גדול מהדברים). נסיבות של החיים, כגון: מחלות או מוות של בני משפחה, קשיים בתחום הקריירה , קשיים במצב כלכלי. אפילו לא הנסיבות עצמן, אלא התגובות של בני הזוג לאירועים אלא, מאוד משפיעים על האינטימיות בזוגיות.
כל אחד מאיתנו בא עם איזשהו מטען רגשי לזוגיות החדשה. ישנם פחדים, חששות , ציפיות (המבוססות גם על פחדים). אחד הפחדים הבולטים בחיי הזוגיות, זהו פחד הלא מודע "שיעזבו אותי אם אני אכעס, או אגיד את מה שמפריע לי וכו'". זה מתחיל בילדות המוקדמת, כשהורים אומרים לילד : "תפסיק לכעוס", או "מה אתה עצוב? לא קרה כלום". הביטול של רגשות הילד, מלמד אותו בגיל מאוד צעיר לנסות לשמור על כך שסביבתו הקרובה תהיה מרוצה ממנו, ולנסות לא להביע כעס, או עצב, או תסכול…וכשהילד/ה גדל/ה וממשיך עם הדפוס התנהגות שהוא מכיר לתוך הזוגיות, התוצאה קשה: חוסר יכולת שלו להביע את רגשותיו השליליים תצטבר עם הזמן, לתוך חוסר שביעות רצון מחיי הזוגיות: הוא ירגיש בודד, שאשתו אינה מבינה את צרכיו האמיתיים. ומה יקרה עם אשתו? זה יביא לאותה תחושה של בדידות רגשית, ולתסכול, עקב תחושה האינטואיטיבית שלה, בכעס הסמוי שלו, בלי להבין את המקור הכעס הנ"ל.
כשזוג מגיע לטיפול, התלונות לגבי חיי נישואין בד"כ שונות: אצל גברים, לרוב התלונות על חיי הנישואין באות לידי ביטוי ב"חוסר שביעות רצון מחיי המין" ואילו אצל נשים , רוב התלונות מתוארות כ "בדידות הרגשית". כאשר הרצון הן של גברים והן של נשים הוא אותו רצון – אינטימיות בתוך הזוגיות, שבנויה ממספר מרכיבים: קרבה שכלית, רגשית, פיזית ובילוי יחד. ואם אישה, המתלוננות על כך שמרגישה דכאון, משתפת בכך את בעלה, והוא מגיב במילים ש"אינו מבין מה יש לה להרגיש דכאון, הרי יש לה את כל מה שהיא צריכה", זה לא בדיוק מקדם את האינטימיות….
האם אפשר לעשות משהו בנידון? התשובה היא "כן". לשם כך, יידרש לעבוד על פתיחות רגשית , זאת אומרת, האדם יצטרך להיות כנה עם עצמו ועם האחר ולשתף ברגשות ובמחשבות הכי אישיים שיש לו. ובן/בת זוג יצטרך לשמוע, להקשיב והכי חשוב – לנסות להבין את מה שמרגיש האדם שמשתף אותו.
היו שם, בשביל האחר, הקשיבו בקפידה. העובדה שאינכם רואים הגיון בסיבות לדכאון של האישה, אינו מעיד על כך שאין לה הגיון, פשוט תנסו להבין אותו, מנקודת המבט שלה. ואתם תראו, שאחרי שהיא תשתף ברגשות הקשים שלה ואתם תקשיבו, ותתמכו בכך, ותתנו לגיטימציה שזה אכן מצב לא פשוט ואתם מבינים למה היא מרגישה כך, תראו את האדם הכי מאושר עלי האדמות – את האישה שלכם. "הדכאון" יעבור כהרף עין, אך הודות לדאגה שלכם, תווצר האינטימיות שכה ציפיתם. ברור שהנאמר קשור גם לגברים. אותה אינטימיות שחסרה בין בעל ואישה, תהיה עם הזמן חסרה גם ביחסים בין הורים לילדים ובין ילדים עצמם בתוך אותה משפחה. לכן תעבדו על האינטימיות ועל תחששו, האדם האחר תמיד ישמח לפגוש אתכם ללא מסכה.
נכתב ע"י ילנה גלוזמן – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
MA בפסיכולוגיה חינוכית יישומית – ייעוץ חינוכי
http://www.family4u.co.il/#!-/c7di
