אני ורד אמיר – ובשבועות האחרונים הצלחתי להתגבר ולהפסיק לפחד מהפחד.
כל חיי עשיתי ספורט ונהניתי ממנו, עד שביום בהיר אחד לפני כארבע שנים –
כאב חד בגב התחתון קטע טיול משפתחי בירושלים – ולמעשה קטע גם כל פעילות ספורט מאז ועד ימים אלה.
כאמא צעירה עשיתי אירובי, קיפצתי על מדרגה והייתי מנויה בחוגים במועדון כושר בכל מקום שגרנו בו.
בהמשך חיי הבוגרים ואחרי הלידות עשיתי בעיקר שיעורי עיצוב ופילאטיס,
וכקצינה בקבע הכנסתי את שגרת האימונים לשגרת חיי העמוסה.
חודש ינואר 2015 היה חודש מורכב ומאתגר – מרובה אירועים המהולים בשמחה ובעצב – בדיוק כמו שהחיים לעתים מזמנים.
אבי הלך לעולמו לאחר שנים של דעיכה, נפרדתי מהעסק שהקמתי לאחר 3 שנים ומהצד השני –
ביתי הגיעה לגיל מצוות, נולד לי נכד ראשון ולקראת גיל 50 שלי, הענקתי לעצמי שתי מתנות –
נרשמתי לקבוצת ריצה והגשמתי חלום, שיפוץ עמוק של הבית שלי שאני כך כך אוהבת, שנמשך מספר חודשים.
בפברואר 2015 – מצוין אצלי כתאריך בו שברתי שיא אישי, רצתי 10 ק"מ במסגרת מרתון ת"א ביחד עם הקבוצה,
כשלצידי רצים שני בניי הבוגרים – כבוד! ♕
הייתה שמחה גדולה והבטחה לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות – להמשיך לרוץ, ואם אצליח לשלב פילאטיס, זה בכלל יהיה מצוין.
התקופה הזו הכריחה אותי לעבוד על טורים גבוהים, גם פיזית וגם נפשית ובאיזה שהוא שלב הגוף שלי אותת לי שאני צריכה לעצור! לנוח!
אבל אני, לא הקשבתי לו.
ואז, ביום בהיר אחד בקיץ 2015 בטיול משפחתי בגבעת התחמושת – כאב חד פילח את הגב התחתון ורגל שמאל שותקה.
בית חולים, CT ,MRI, זריקה נגד כאבים והאבחנה – פריצת דיסק בשני מקומות.
מאישה פעלתנית נמרצת ושוקקת פתאום נהייתי מוגבלת כואבת ומפוחדת.
הפסקתי כל פעילות ובעיקר נחתי. טיפולים, התמודדות וחזרה לאט לאט לשגרה.
אבל גם אחרי שהשתחררתי מהכאב והרגל חזרה לתפקוד נותר בי הפחד!
פחד לחזור לעשות כל סוג של פעילות גופנית – למעט הליכות, מהחשש לחזור לאותן תופעות גופניות ששיתקו אותי.
וככה במשך שנים הייתי בקונפליקט – מצד אחד הפחד שיכאב לי וייגרם לי נזק גופני חמור יותר אם אחזור לספורט,
לבין הרצון העז שלי לחזור לפעילות גופנית, במיוחד בגיל הזה החדש שלי עם האטת קצב חילוף החומרים והשינויים ההורמונליים.
כמה רציתי וכמה פחדתי, ואז הגיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי ובהפתעה.
מייל מסלונה שמציע לי להצטרף לאתגר החיים הטובים, ככה פשוט אצלי בתיבת הדואר.
זה סימן, זה איתות, מישהו אומר לי שעכשיו זה הזמן.
גם תהליך ההמתנה לקבלת התשובה וגם כנס ההתנעה לקראת הפרוייקט היו מלווים ברגשות מעורבים של פחד ושמחה אבל בעיקר בתחושה שזה הכי מדויק ונכון בשבילי ושיש על מי לסמוך.
והנה אני נכנסת לשבוע השלישי של האימונים, נוסעת שלוש פעמים בשבוע להולמס פלייס מודיעין,
חוזרת הביתה קצת תפוסה אבל ללא כאבים,
לוקחת חלק באימונים אינטנסיביים, מעייפים אך מדויקים לי.
מלווה בתזונאית ותפריט ומדידות וואוו כמה מתנות!
#Makeachange
אז מה הייתי צריכה ? מישהו שיבוא בדיוק בזמן הנכון ויאותת לי שזה סימן בשבילי להפסיק לפחד מהפחד ולצאת מאזור הנוחות.
תודה לסלונה ולהולמס פלייס על הפרוייקט – אמשיך לעדכן בתהליך ואשמח לקבל תגובות.
איך אתן?
גם לכן יש פחד משתק מאיזו פעילות ?מלעשות משהו שאתן ממש רוצות? ממשהו שפעם עשיתן ורוצות לחזור לעשות?
somewhere over the fifty, זה בדיוק הזמן לנסות.
באהבה,
ורד אמיר
