איך הפכתי מרועת עיזים למאלפת אריות?

ללכת עם הזרם או לצעוד בתלם זה לא הכוס תה שלי

507

תמונה מתוך freepik

אף פעם לא הלכתי עם הזרם, זה עצבן את המורים שלי בבית הספר, את המפקדים שלי בצבא ואפילו את המרצים שלי באוניברסיטה. החוג לפיזיותרפיה בו למדתי ראש החוג ידע שאם אני מתערבת במשהו צפויות לו כבר צרות. אני דיי בטוחה שכאשר סיימתי את הלימודים כולם נשמו לרווחה.

רק אני לא.

כי כאשר התחלתי לעבוד ולטפל באנשים הייתי בטוחה שאני אציל את העולם מכאבים, אהיה וונדרוומן הישראלית. אבל המציאות שוב ושוב אכזבה אותי, והרגשתי שאני רועת עיזים, מובילה את עדר המטופלים בלי מטרה ברורה בדרכים.

הייתי מתוסכלת, לא הצלחתי לעזור לאנשים. הם היו מספרים לי על כאבים בגוף אך גם משתפים אותי בחיים, וידעתי, היה לי ברור שהעיסוק בגוף הוא לא התמונה כולה.

אז טסתי לתואר השני באוסטרליה שם נפלו כל האסימונים, שם למדתי כי כאב הוא במוח ולא בשום מקום אחר. שם קבלתי את האישור למה שהבטן אמרה לי בכל הזמן הזה.

חזרתי לארץ והדבר הראשון שעשיתי היה לארגן הרצאה לחברים שלי, הפיזיותרפיסטים, לספר להם על מה שלמדתי. תודה לאל שלא היו עגבניות בקהל כי שרדתי בקושי את ההרצאה, הם ביטלו את כל מה שאמרתי. ניסיתי שוב, הפעם להרצות בכנס בגדול של פיזיותרפיסטים ושוב התגובה הייתה דומה.

אז החלטתי, שאם לא נותנים לי להיכנס דרך הדלת, אני אכנס דרך החלון.

את הידע הזה אני אפיץ אותו לכולם, הרי אם אנשי המקצוע לא רוצים להקשיב מישהו אחר יסכים. התחלתי לדפוק על דלתות ולבקש שיקשיבו לי, העברתי הרצאות בהתנדבות בכל מקום שהסכימו להקשיב לי, מבאר שבע בדרום על הצפון הרחוק. בבתים של אנשים, במקומות עבודה, בבתי אבות, במכוני פילאטיס, מכוני כושר, בברים, בכנסים, בבתי חולים, במרפאות, בכל מקום שהכניסו אותי בדלת דיברתי.

עברו מאז 13 שנה, מה שנחשב אז למהפכני היום הוא ידע כללי, היום אני כבר מקבלת תשלום על הרצאות, סדנאות וקורסים. לא עובר חודש שבוא אני לא מפיצה את הבשורה, אבל אני לא רוצה לעצור כאן, אני רוצה שבכל בית ובית בישראל ידעו שכאב כרוני הוא לא גזרה משמיים.

הפסקתי להיות רואה עיזים, הקריירה הבאה שלי היא מעלפת אריות וכדי לעשות זאת אני צריכה זירה, ולתוכה הזמינה אותי קהילת דיגיטליות בעסקים.

#דיגיטליות_בעסקים