אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתנסיתי בחוויה הזו. זה היה לפני קרוב לעשור. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי בחדר אחד קטן עם אישה זרה לי. האינטימיות בחלל הקטן כל כך הרתיעה אותי עד שברגעים הראשונים הרגשתי סוג של קלסטרופוביה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לקום וללכת…פשוט לברוח. אבל ידעתי שזה לא יהיה מקצועי והחלטתי להישאר ולהתמודד עם השדים.
מאז זרמו הרבה מים בנהר ששטפו את כל החששות, האתגרים והתאהבתי…פשוט התאהבתי.
התאהבתי בתחום הטיפול ובמקצוע שלי – מטפלת באיורוודה (רפואה הודית מסורתית).
התאהבתי במפגש הבלתי אמצעי עם האנשים, שכל אחד מהם נדמה לי כמו ספר בעל עלילה מרתקת.
התאהבתי באוקיינוס הידע הבלתי נגמר. התאהבתי בחיוכים מלאי הכרת תודה. והתאהבתי במכונה המופלאה הזו שנקראית גוף האדם.
אבל ככל שהשנים חלפו להן הבנתי שלא לימדו אותי בשום מקום להיות "מטפלת". אני גם לא חושבת שבאמת הבנתי לעומק את המשמעות של המילה הזו. את כל המטען וסל התכונות, הכלים והיכולות שמטפל צריך להתברך בהם.
טכנית כן. למדתי מעל לחמש שנים על תזונה. נשביתי בקסמם של צמחי מרפא. הבנתי כמה חשוב לשמור על אורח חיים בריא ואכילה מושכלת. איך לזהות תסמינים ומחלות ולסייע בריפויים. איך מגע יכול לסייע לנו בטיפול במחלות שונות, ועוד. אבל לאחרונה אני מגלה שבכל השנים הארוכות שישבתי על ספסל הלימודים, לא למדתי את הדברים המשמעותיים באמת.
לא לימדו אותי שעבור רב האנשים אוכל הוא לא עניין של פחמימות, חלבונים ושומנים. גם לא סך הקלוריות שאנחנו מוסיפים ומחסירים. אוכל הוא מזור לנפש. הוא עניין רגשי. אוכל הוא תרבות. בילוי חברתי. אוכל הוא זכרונות ורגשות שצפים. הוא אוייב וידיד. שכל שינוי תזונתי שאנשים עושים כרוך בכל כל הרבה מטען רגשי ונפשי ולעיתים הופך להיות מסע משנה חיים.
לא לימדו אותי שלהיות מטפלת ברפואה משלימה משמעו לחבוש כמה כובעים בו זמנית. במובן הזה חייו של רופא קונבנציונלי פשוטים יותר. לא מצפים ממנו להעניק רשת תמיכה וביטחון או לשמש אוזן קשבת. שם כללי המשחק ברורים: להעניק מרשם לתרופה, מבלי לצלול לעומקם של דברים.
לא לימדו אותי שנפש האדם כל כך מורכבת, עשירה וססגונית. שכל אדם זקוק להתייחסות אחרת וטיפול שונה בתכלית (למרות שהגישה הזו קיימת דווקא באיורוודה). שמטופלים יכולים להתחייב כלפיי, אבל יהיה להם קשה להתחייב כלפי עצמם. שלפעמים ה"רווח" של האנשים ממחלה גדול יותר מה"רווח" מהריפוי שלה. שאנשים מעדיפים פתרונות קסם על פני תהליכים ארוכי טווח. שיהיה לי אכפת יותר מהמטופלים שלי ממה שיהיה אכפת להם מהבחירות שיעשו.
לא לימדו אותי שלהיות מטפל, זה סוג של נייר לקמוס שסופג לתוכו את החוויות, הכאב והקושי של הסובבים אותו. וצריך לדעת למצוא את הדרך להכיל ולחמול בלי לתת לדברים להיטמע בנו.
לא לימדו אותי שלא כל דבר קשור אליי. שאנשים מתחילים תהליכים ומפסיקים. ונושרים. ועוצרים, גם אם עשיתי כמיטב יכולתי לסייע להם.
לא לימדו אותי שאני יכולה לחוות כל כך הרבה סיפורי הצלחה של מטופלים, אבל מספיק "כישלון" אחד כדי לגרום לי לאבד את האמון בעצמי.
לא לימדו אותי שמעבר לכל התהליכים הכימיים בגוף והאינטרקציות בין צמחים לתרופות, חשובה לא פחות הכימיה והאינטרקציה ביני לבין המטופלים שלי.
לפעמים נדמה לי שלמדתי כל כך הרבה במהלך השנים האחרונות. ולעיתים מרגישה שלא יודעת כלום ואולי אני בכלל לא ב"מקצוע" הנכון.
אבל בדבר אחד אני משוכנעת – שאין תחושה מספקת יותר מלהחזיר לאנשים את יכולת האמון בגוף שלהם. מסע משנה חיים עבורי לא פחות מעבורם.
הכותבת: חגית אריאלי שיינפלד, מטפלת באיורוודה – ייעוץ בנוגע לתזונה ואורח חיים, צמחי מרפא וטיפולי מגע. ומנהלת קבוצת הפייסבוק "לפתוח את התריס" – לאנשים המתמודדים עם חוסר איזון בבלוטת התריס.