י לא בטוחה שאני יודעת להסביר למה היום.
זה, כמו תמיד, תמהיל. של חוויות, מחשבות, דברים שנאמרו, פוסט שקראתי, תוכנית שראיתי. הכל יחד.
איזה צורך לצעוק את מה שיש לי על הלב.
רצון להזכיר לעצמי ולא רק שלא להיות שיפוטית. כי לשפוט זה האוטומט הכי נשלף שקיים. מנגנון שמדורג באופן מאד לא מחמיא ולכן אנחנו תמיד ממהרים להצהיר שאנחנו לא שיפוטיים.
כשההחלטה על הפרידה של הקירח ושלי שוחררה לאוויר לא העלתי על דעתי עם אני עתידה להתמודד.
כמו ברוב הדברים שעשיתי בחיי נהגתי בכנות נאיבית כלפי הזולת. מידרתי את מי שנראה היה לי שכדאי למדר כדי לכבד ולהקל על מי שזקוק היה להגנה הזו.
לא חשבתי שאני עצמי זקוקה להגנה.
ממרחק הזמן שחלף, מעט הזמן שחלף, אני יכולה להגיד שהפרידה הייתה מהלך שפצע כל איבר בגוף שלי. ובאופן מוזר על אף שהפרידה עצמה היא כאב לא היא זו שאחראית על עיקר הצלקות, אלא מה שהתרחש בחיי אותו לא צפיתי.
לא קמתי בוקר בהיר אחד ובעקבות משובת לב, או התאהבות מטורפת כפי שיש נטיה לחשוב, החלטתי לטלטל את עולם המשפחה שלי מהיסוד. לא החלטתי באופן חד צדדי, פזיז, בהינף עפעף לחרבש את מה שהיה מפעל חיי: התא המשפחתי שלי.
זה היה תהליך מכאיב, מעייף, ארוך. אלה היו חודשים על גבי חודשים של מילים שורטות ובדידות דו כיוונית. של מטענים מסוכנים שאיימו להשמיד באכזריות ערוגות של גידולים.
זו הייתה התעוררות אל הבנה שכואב כבר כל כך עד שהפכנו כהים. שהפכנו שותפים למועקה ולא שותפים לחיים. ומתחת לכל זה ומעל לכל נשארנו נאמנים לדבר שהוא ללא ספק החשוב בחיינו: הילדים שלנו. אנחנו צוות מעולה. ואת הדברים שעברנו בלמעלה מעשרים שנות נישואים דבר לא ימחק. זו הייתה החלטה הקשה בחיי. ואחריה באו ימים של שמי ברזלית כהים ואטומים. כעס בנחשולים. גופרית שניתזה וחוסר הבנה שלא פגשתי פעמים רבות בחיי.
נשפטתי בחומרה על הבחירה שלי. ויותר מכך, לתחושתי לו הייתה כיכר בעיר בה אני גרה, לו היה עמוד וערימת אבנים, לו חיינו בימים קדומים ללא ספק הייתי נסקלת.
כי העזתי לבחור לא להמשיך בדיוק כפי שאמורה הייתי. האבנים בהם נסקלתי נעטפו בדפי נייר דקיקים עליהם נרשמו מילים טהורות כמו דאגה, גב כלכלי, הילדים… כשלא נפלתי מהמטח הראשון הוסרו הכפפות, הואשמתי באימפולסיביות, בבגידה, בנטישה, בהעדר ערכים, הכל כוון אל איזור הרחם: איזו אמא את? שאת מרשה לעצמך ככה.
חלקו של הקירח בוטל, כאילו הוא אחרון חיילי השחמט, חסר ערך, חסר שיקול דעת ועמדה ואני הפכתי למדוזה תאוותנית ומרושעת. עיוורת למציאות, מסנוורת, נטולת שיקול דעת וממון.
המסר הכללי מכל מי שהקיף אותי ועליו סמכתי היה: השתגעת. את. השתגעת. מה רע לך? ואם רע לך, לא נורא, תתגברי, תנשכי את השפתיים ותמשיכי, כי את אמא. כי אין לך כסף. וכי בתכלס, מה כבר יש לך להציע?
.חודשים אחרי, באיזור זמן מסויט במיוחד, כשישבתי בחדר עם איש יקר הוא האיר בחמלה שתמיד אימהות אשמות יותר. שנשים סופגות את רוב האש במצבים כאלה. מהסביבה ומהילדים
אין לי מושג למה דווקא היום, מה הציף את כל זה.
לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי. ישנם איזורים בגוף שכואבים לי נונסטופ. יש מילים שגם אחרי קירצוף נואש לא נמחקות מקירות הפנים שלי.
אני צועדת הלאה. ובכל יום אני מארגנת את הצרורות שעל גבי מחדש. מנסה להיטיב אותם. בכל לילה אני מונה את מחדלי, את מה שלא צלחתי לעשות. אני מדייקת עוד קצת את הגבולות שמגדירים אותי מחדש ונשבעת שוב ושוב שרק אני יודעת את האמת. ובאמת הזו יש כמות של אהבה שיכולה להאיר את אפריקה, לשטוף אותה בשפע, להזרים מים מתוקים בנחליה, להצמיח שדות עמוסי תבואה.
אני מזכירה לעצמי שוב ושוב להרדים את האוטומט הזה שממהר לשפוט, למיין, לפסוק בידענות. להיות צנועה. ומדויקת. לא תמיד זה מצליח לי. אבל אני ממשיכה לנסות.