וידוי קטן: התמכרתי ל:"The Hills" ולאחותו החדשה והמחרידה: "The City". לכל מי שלא מכיר/ה, מדובר ב-2 סדרות שטחיות לחלוטין מבית היוצר של MTV (כך מתברר, כי אני הכרתי אותן דרך הכבלים) אשר עוקבות אחר חייהן הבלתי הגיוניים של לורן ו"חברותיה" הבלונדיניות(שהופכות במהלך הסדרה כמובן פחות ופחות חברותיה ויותר ויותר בלונדיניות) בעולם הבלונד של לוס אנג'לס (ובהמשך גם של ניו יורק) שכולם מתניידים בו בג'יפים על עקבי הגוצ'י, אוחזות בתיקי השאנל ומפתחות קריירות מרשימות בעולם הקסום של מגזיני האופנה. אני צופה בסדרה ומזדעזעת. לא, לא מרמת הדיאלוגים (שתמיד מלווים בהבעות פנים מוגזמות כדי לוודא שהצופה קשה התפיסה הבין שהיידי נדהמה מהדברים שנאמרו כרגע כאילו שחזרה שלוש פעמים על המשפט "אני בשוק, אני לא מאמינה", לא מספיקה כדי להעביר את המסר) וגם לא מרמת המשחק (זה הרי דקומנטרי, לא?) אני בעיקר מזועזעת מעצמי. אלוהים, זה כ"כ שטחי וירוד איך זה שאני לא מפסיקה לצפות בזה? טוב, רק עוד פרק, רק עוד פרק וזהו.
נכנעתי, אני כנראה אמשיך לצפות בזה בסופישבוע או בלילות עם קשיי הירדמות. במי אני נלחמת?
ואז זה גרם לי לחשוב. נכון שכאן הגעתי לשפל מסוים אבל האם לא היו לכך סימנים מקדימים? מה עם ההתמכרות שלי לסקס והעיר הגדולה? נכון שמדובר בסדרה יותר שנונה ועם דמויות יותר מלאות אבל גם שם לא מדובר ביצירת המאה או באיזשהו סיפור מעורר מחשבה. לא, אני לא אחטא לקארי יקירתי ואשווה בין שתי הסדרות אבל אני כן חושבת שיש כאן שורשים עמוקים שאני חייבת להבין אותם.
איך זה שחברותיי ואני, בחורות אינטילגנטיות לכל הדעות, רציניות ומיושבות בדעתן אשר מסוגלות לנהל שיחות עם עומק רצות בשמחה לכל סרט בנות שיוצא, רואות שידורים חוזרים של סקס והעיר הגדולה ובאין סדרה דומה מוכנות אפילו להתדרדר לצפיה (שלא לומר בהייה) בסדרה עם מינימום טקסטים (וטוב שכך), בגדים שעולים הון (ושבינינו לעולם לא היינו לובשות), עם מערכות יחסים רדודות ו-20 דקות (לפרק) שכבר לעולם לא תחזורנה.
ואז הבנתי – פנטזיה. אנחנו צריכות פנטזיה, אנחנו צריכות לברוח למשהו, אנחנו צריכות את המותגים שלעולם לא יהיו שלנו, את הדרמות שיקרו לאחרים כי לי לא ממש מתחשק להתמודד עם מריבות יומיומיות עם חברות, אנחנו צריכות לראות המון יופי ואסתטיקה ואהבות, וניצוצות והתרגשויות וגם פרידות (כי לא יכול להיות שרק לי זה יקרה, אפילו קארי איבדה את איידן ושרדה). אנחנו חייבות פנטזיה ובעולם שלנו כנראה שכבר אין הרבה מקום לפנטזיות מתוצרת עצמית. אם אני אשגה לי בחלומות בהקיץ ואפנטז לי על כל מיני בחורים אמיתיים שנמצאים מעבר לפינה יש סיכוי טוב שזה יתפוצץ לי בפנים אבל איזה רע כבר יכול לצאת לי מלפנטז על איידן או לראות את קארי עושה זאת? יותר מזה, אני יכולה לשמוע אותם אומרים ועושים דברים שאני רוצה לעשות ולהגיד אבל לא יכולה ואם כן, אז זה לעולם לא נשמע אותו הדבר, כי בחיים שלי אין בימאי ותפאורה ולא תמיד הרגע מתאים ונוצר. ובחיים שלי אני לא מסתובבת בין מדפי הסופר, מרימה את עיני ורואה את נסיך חלומותיי. בחיים שלי הוא כרגע יושב בביתו, מבצע הזמנה באינטרנט עם הרשימה שאישתו הכינה…
כי בחיים שלי כשאני פוגשת את ההוא שמעלה לי את הדופק ואני מחליטה לעשות משהו בנידון, חמושה בהשראה שקיבלתי מכל הסרטים האלה שבהם זה מצליח, שולחת לו מייל וממתינה לתגובה בנוסח "איפה היית כל חיי?" אני מקבלת כמובן תשובה ומנומסת ומתחמקת שמזכירה לי שאולי עדיף לי לחזור לראות חדשות.
ובחיים שלי השמלות אף פעם לא נראות עלי מיליון דולר (למזלי הן גם לא עולות כך) ותמיד יש איזושהי מוכרת שאומרת לי "עם תחתון מחטב זה יראה עליך משהו".
אז זהו, יש לי יחסי אהבה שנאה עם כל הסדרות הללו. אני אוהבת את הפנטזיה, אני אוהבת שהן מראות לי יופי מוגזם, אהבות גדולות, דרמות גדולות, אני אוהבת את הקצב שיש בהן, איך גם כשהלב נשבר זה עניין של פרק או שניים עד שיבוא אחר.. זה טוב לי, זה נותן לי השראה. מצד שני זה מעמיד אותי בפני ציפיות קצת לא הגיוניות. אני בחיים לא אוכל להגשים את הפנטזיה הזו. כשהלב נשבר אז זה נשאר זמן רב, תיק של שאנל כנראה לא יהיה לי בזמן הקרוב. ואפילו מירנדה שלקחה את סטיב כאקט שהתחיל כפשרה והפך ל"והם חיו באושר ועושר", במציאות בכלל לקחה אישה…
