תחילתה של תקופה
מאז שהייתי קטנה, ניבאו לי עתיד גדול בתור מעצבת אופנה. אני זוכרת את בובת הברבי הראשונה שקיבלתי. הייתי ממש קטנטונת, והיא היתה הבובה היפה ביותר שאי פעם ראיתי. היה לה שיער בלונדיני ארוך וגולש, עיניים כחולות כמו שמיים בהירים ושפתיים אדומות כשושנה. לצדה, באריזה שבה הגיעה, קיבלתי 3 שמלות. כל אחת מהן עשויה בדים אחרים, וכל אחת מהן עם סגנון ייחודי משלה. אבל אף אחת מהן לא היתה כמו השמלה שדמיינתי.
מסמרטוטים לבגדי פאר
מאחר וידעתי שאמי אוספת חולצות ישנות על מנת לנקות את התריסים והחלונות, ביקשתי ממנה רשות להשתמש בהם על מנת ליצור לברבי היפה שלי בגדים ראויים. לאחר שהיא הסכימה, גזרתי מהם חתיכות מאולתרות, ללא הקפדה על גזירה ישרה. פשוט גזרתי וגזרתי, ובמשך שעות ארוכות הכנתי לי בדים שישמשו אותי ליצירת המופת שלי. בסוף לקחתי את הבדים הראויים ביותר לשימוש וכיוון שלא ידעתי לתפור, הצמדתי אותם באמצעות חוטי קשירה דקים לגוף של ברבי. הייתי כל כך גאה ביצירה שלי וכולם החמיאו לי.
לילדה יש כישרון
עיצבתי שמלות לבובות הברבי עד גיל יחסית מאוחר, בערך עד שהגעתי לגיל חטיבת ביניים. בתקופה זו התחלתי ללמוד לתפור; בהתחלה ידנית, ובשלב יותר מתקדם גם על מכונת תפירה. הייתי מבריזה מבית הספר לעתים קרובות על מנת לנסוע לחנות הבדים שבתל אביב. הייתי קונה שם אינספור בדים: מודפסים, חלקים, מחוספסים ונעימים – מכל הצבעים. הייתי שולחת אותם לביתי במשלוח מיוחד. לאחר מכן נסעתי באוטובוס מלאה בהתרגשות, חושבת על כל הבגדים המיוחדים שאתפור לי, לבני המשפחה ולחברות. מהתחנה שבה האוטובוס הוריד אותי ועד לבית הוריי, הייתי פוסעת בצעדי ענק מהירים, מתיישבת ליד דלת הכניסה ומחכה לשמוע את המכונית של השליח חונה ליד הבית.
אולי תתעניינו גם ב: שיחה על אופנה