כשהזמנתי את המשפחה לחמין והכנתי שני סירים ובשניהם הבשר התייבש והקישקע התפוצץ ואף על פי כן ולמרות הכל לא הורדתי את הדגל לחצי התורן ולא הכרזתי על יום אבל לאומי.
כשראיתי בזווית העין את אבא שלי מתלונן בשקט לאמא שלי על הבשר הלא ראוי למאכל אדם ואת אמא שלי לוחשת לו "ישראל אל תגיד לה שום דבר" והתפוצצתי מצחוק בלב.
כשאחרי שאכלנו את החמין המעפן יצאה לי בטן של חודש רביעי ועדיין הרגשתי שהכל בסדר.
כשהבנתי שאני יכולה ללכת למכולת עם פיג'מה ובלי איפור ועדיין להרגיש יפה.
כשהבנתי שזה בסדר לחזור לציפרלקס אחרי שניסיתי להפסיק ולא היה לי מגניב בכלל.
כשהבנתי שניתוח להגדלת חזה זה אאוט ושחומצה היאלרונית זה סבבה אבל אני ממש לא חייבת לשבור תוכנית חיסכון וללכת על זה דבר ראשון מחר בבוקר.
כשהבנתי שלמרות שיש סיכוי יותר מסביר שהילדים שלי מתישהו ישבו אצל פסיכולוג בגללי, אני בכל זאת אמא מספיק טובה.
כשהבנתי שגם חברות ארוכת שנים שחשבתי שהיא לנצח יכולה להיגמר חד צדדית ושאחרי הכאב הגדול מגיעה השלמה.
כשהבנתי שיש דברים שאני מעולה בהם ויש דברים שאני ממש לא, וזה בסדר.
כשהבנתי שחוץ מהבנק, מערכת החוק ורשויות המס, האדם היחיד שאני צריכה לבקש ממנו אישורים זאת אני.
כשהתחלתי לעשות עוד ועוד דברים שמפחידים אותי ולראות שוואלה, אני יכולה.
כשהבנתי שבמקרה של דברים שהם חזקים ממני כדאי לשחרר.
כשהחלטתי לוותר על להיות שואתית ביחס לטראומות העבר ובמקום זה להתמסר להווה ולעתיד.
כשהבנתי שלפעמים כשאני מנסה דברים אני נופלת חזק, אבל היי – לפחות אני לא מחמיצה.
כשהתחלתי לקחת את עצמי ברצינות הרבה פחות ולצחוק על השטויות שלי הרבה יותר.
כשהבנתי שמחזוריות הגאות והשפל בחיים שלי באה ללמד אותי מה זניח ומה חשוב באמת.
כשהבנתי שגם אם אני לא עשירה בחומר, אני עשירה במשמעות.
כשהבנתי שחיים של חביתה וסלט זאת שאיפת חיים נחשקת.
כשהבנתי, באמת, שמושלם הוא האויב של השלם ושכדאי לוותר עליו, ביג טיים.
כשהבנתי שאיבדתי מחזור ויש לי המון שיער לבן אבל עדיין לא חל עלי חוק ההתיישנות.
כשהבנתי שאפשר לאהוב אותי, אפשר לא לאהוב אותי אבל אי אפשר להתעלם ממני.
כשהבנתי שאני לגמרי מרימה כוסית לחיי חמישים השנה הבאות.
#עוד שלושה חודשים למנאייק.
[youtube rMbATaj7Il8 nolink]