אתמול הייתה הופעה של קבוצת תאטרון הפלייבק שאני חברה בה. תמיד מיד אחרי הופעה אני באיזשהו "היי" כזה. אדרנלין וריגוש גדול שוטף אותי – הרי שם אני מרגישה הכי טבעי, הכי טוב לי, הכי שייכת.
בבוקר למחרת אני קמה עם הבלוז. הריגוש עבר והיום נראה סתם אפור. יש לי איזה בלוז בלתי מוסבר. כמו… בייבי בלוז. פתאום הכל יורד ונשארות דמעות של ריקנות. בא לי לקחת את הגיטרה ולשיר איזה בלוז מתמשך על חיי המשונים.
יש לי כל מיני חלומות שחוזרים. אחד החלומות קשור בהופעה על במה. בדרך כלל זו הצגה. ואני מגיעה להופעה ולא יודעת את השורות שלי, לא יודעת מה אני צריכה לעשות עכשיו. זה מלווה בתחושה איומה של פחד ויראה, איך הקהל יראה אותי עכשיו? איך אני מצליחה לצאת מהמצב הזה וזה הכל באשמתי!
בכל חלום זו הצגה אחרת, עם אנשים אחרים והם בדרך כועסים עליי שאני הולכת לדפוק את הכל.
והרי זו כזו שטות, אני חושבת לעצמי, לא לדעת את השורות שלי זה משהו שלא קרה מעולם.
מילדות הייתה בי שחקנית. אח שלי ואני היינו יוצרים ועושים הופעות למשפחה. הופעות שלמות כולל תלבושות ומוסיקה, כוריאוגרפיה שהיינו ממציאים והכל בשביל להצחיק אותם – וזה עבד. עם השנים הפכנו להיות אטרקציית המסיבות המשפחתיות. איזה כיף זה היה! ואז התבגרתי. ולא רציתי להופיע איתו יותר. איזו פוצה הייתי! (הוא באמת האח הכי מגניב שיש!).
אני זוכרת שבכיתה ד' או ה' אמא שלחה אותי לחוג תאטרון. בימים שהייתי הולכת לשם הייתי מתמלאת התרגשות – בגלל שהשיעור היה בחטיבת הביניים של העיר ואני עוד בסה"כ הייתי בבית הספר היסודי. השיעור הזה משום מה היה מעורב והיו שם ילדים הרבה יותר גדולים ממני. אולי אפילו הייתי הקטנה מכולם. אני לא זוכרת כמה זמן הייתי בחוג הזה אבל אני זוכרת את התחושה. בבוקר הייתי איילת שהולכת לבית ספר יסודי, שאף אחד לא רוצה לשחק איתה בהפסקות, שהמורים ממש אוהבים אותה אבל הילדים רק מחפשים דרכים חדשות להתעלל בה… (אם זה היה קורה לי היום – לא הייתי שורדת את זה). אחר הצהריים, בחוג הזה, הייתי הילדה המגניבה. שיש לה רעיונות מגניבים והיא ממש מצחיקה. הם ממש שמחו כשהייתי מגיעה ואני הייתי בחלום. מאוד חיכיתי להגיע כבר לחטיבה אבל בפועל כל השנה הראשונה שם הייתי בחרדה חברתית ולא יצאתי מהכיתה כמעט.
בבית הספר הייתי משתתפת מדי פעם בטקסים והצגות. שרתי יפה, ושוב – הייתי שחקנית, כנראה מלידה. אבל כל רגע נפלא ונהדר שהייתי מבלה על הבמה אותם ילדים נוראיים חשבו איך להפוך לסיוט של חיי. בפעם אחת באמצע השיעור הם שלחו לאחד הילדים פתק בשמי. בפתק היה כתוב שיפגוש אותי בהפסקה בשירותים ונוכל להזדיין. (ילדים בכיתה ד', כבר הזכרתי?)
באותה הפסקה קראו לי שתי בנות לשירותים. כשנכנסתי לתא השירותים הן נשענו על הדלת מבחוץ כדי שלא אוכל לצאת. טיפסתי על הניאגרה ומשם על הקיר כדי שאוכל לעבור לתא השני. באותו הרגע הגיעו כל בני ובנות השכבה אל תוך שירותי הבנות, הצביעו וצחקו. הרגע הזה חקוק לי בזיכרון ועד היום אני זוכרת את הפנים, את האצבעות מצביעות עליי, את הצחוק הרם ואת הרעש שהיה שם. ירדתי אל הרצפה ורצתי. רצתי עד שהגעתי הבייתה. ושם נשארתי. אחרי כמה זמן הגיעו שתי בנות (אותן אלה שנעלו אותי בשירותים) ואמרו לי שהמורה אמרה שאחזור לבית הספר.
שנים אחרי זה דיברתי עם אמא שלי על אותו מקרה. היא סיפרה לי שהיא הייתה משוחחת עם המנהלת ומשוחחת עם המורה על מה שמתרחש. השיחות האלה היו עוזרות בדיוק לאותו היום. למחרת כבר הייתי חוטפת שוב. אמא שלי לא תיארה לעצמה מה שעברתי שם. ואני אמרתי לה "לא סתם ילדה בורחת מבית ספר". תמיד הייתי סלחנית כלפיה – הייתי עסוקה בלהבין אותה, בכל זאת חד הורית, בכל זאת מפרנסת יחידה… עובדת כמו חמור… לקח לי זמן לכעוס עליה ועל זה אני באמת כועסת.
נשבעתי לעצמי שלא אתן לדבר כזה לחמוק מתחת לאפי לעולם.
המקום שלי על הבמה הוא אחר. שם כמעט הכל לגיטימי ואני יכולה לשחרר את הדברים שאני לא נותנת להם דרור ביום יום. על הבמה בדרך כלל תשימו לב אליי. על הבמה אני אתן לאנשים לראות אותי, לא אתחבא, לא אפחד ממכות (טוב, אולי רק קצת) אבל בעיקר אזרח. האור הזה יוצא ממני וקורן החוצה ומחיאות הכפיים והצחוק של אנשים ממלא אותי כי מבחינתי עשיתי משהו טוב.
צילום: גיא חבה
כשהגעתי לתיכון בברנר הייתי מאושרת לגלות מגמת תאטרון. זה היה הבית שלי. הייתי מחכה לשיעורים בסטודיו שהיה מחוץ לבית הספר ומבחינתי לא סתם. זה היה פשוט מקום אחר. שלנו. SAFE PLACE.
עד היום אני כועסת על עצמי שויתרתי. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי משחק אבל אחרי שני מקומות שאמרו לי לא – הפסקתי לנסות. הקשבתי לקולות הספק – זה שדגר בי, וזה שהיה מסביב "זה עולם קשה, צריך קשרים, רק בנים של מפורסמים מתקבלים" במקום לשמוע "את שחקנית מעולה! הבמה זה המקום שלך, שם הכי טבעי לך להיות. לא הלך לך? תעבדי על זה, נסי שוב! את תצליחי ואז כולם יראו…".
שחררתי את זה ועכשיו אני שחקנית בתאטרון פלייבק. תאטרון אימפרוביזציה נפלא שמאפשר לי להתבטא בדיוק כמו שאני אוהבת. ויחד עם קבוצה של מוכשרות ומוכשר, אנחנו משקפים את סיפורי הקהל ומחזירים לו תודה על ששיתף.
והבלוז? הבלוז הזה יעבור כנראה איפשהו בהמשך היום… בטח כשאאפה עוד לחם שישאיר פה ריח של בית חם. אבל בינתיים, אני פשוט ארשה לו להיות. כזה מן בלוז.
