כמה זה מתסכל לדעת שאתה עומד לסיים את חייך כמו אביך, שקפא מקור כי לא זכר היכן ביתו? איך אפשר בכלל להמחיש למישהו שמוחו צלול את החרדה וחוסר הוודאות שעוטפות את מי שנדון לדמנציה בגיל מוקדם?
"איידהו", ספר הביכורים של אמילי רסקוביץ', עושה זאת באחת התחבולות המבריקות שאי פעם נתקלתי בהן בספרות: מתחילתו ועד סופו, הוא נותן לקורא להיות בתוך ערפל של עמימות, של תהיות ושאלות שאינן באות על פתרונן ואינן מזכות אותו בקתרזיס ההכרחי שהוא מצפה לחוש עם פתרון התעלומה.
בלי ספויילרים: ווייד וג'ני מיטשל מתגוררים על הר מבודד, שבחורף כל הדרכים אליו נחסמות, אין יוצא ואין בא. שם הם מגדלים את כלבם המשותף, שבעצם אחראי להיכרות ביניהם, את שתי בנותיהם ג'ון בת ה-9 ומאי בת ה-6, ואת החתול הג'ינג'י רוקט.
אן היא מורה למוסיקה בבית הספר שג'ון לומדת בו. ווייד, שמגיע אליה לשיחה עקב אירוע בו היתה מעורבת ג'ון, מבקש ממנה שתלמד אותו לנגן על הפסנתר, בתקווה שזה יאט את הדמנציה שהוא כבר יודע שזה רק עניין של זמן מתי תחמיר.
ערב אחד, אן צופה בטלוויזיה ורואה בחדשות ידיעה מחרידה: נסיעה משפחתית לחטוב עצים באחד ההרים בסביבה, הסתיימה באירוע טראגי. מהתמונה המתפרסמת בכל הערוצים היא מזהה את ווייד ואת ג'ון בתו, ומבינה שהאשה שלצידו בתמונה היא ג'ני אשתו ושהילדה הקטנה היא מאי, שכל מה שידוע לאן עליה הוא שהיא ניגנה בפסנתר, אבל עכשיו היא מבינה שמאי מתה ושג'ון נעדרת. איך? איש אינו יודע מה בדיוק קרה שם על ההר. רסקוביץ' אינה מנדבת פרטים. חורים במידע, ממש כמו החורים בזכרון של ווייד שהולך ומתפורר. בהמשך נגלה שג'ני הודתה באשמה ונשלחה לכלא, ווייד מתגרש ממנה וממשיך לחיות לבדו על ההר.
ובתוך החורים האלה, אן מוצאת לעצמה חיים חדשים. היא מציעה לווייד לעבור לגור איתו על ההר, בין הזכרונות הרבים שנותרו מבתו המתה, בתו הנעדרת ואשתו הכלואה למשך כל חייה. הם מתחתנים. היא אוהבת אותו אהבת נפש. והיא לא מפסיקה לדמיין את מה שקרה שם על ההר.
רסקוביץ יוצרת חורים ואז ממלאת אותם בדימיונות של אן. אן נאחזת בכל בדל מידע שיש לה ומפתחת סביבו סיפור שלם שמתקיים רק בדמיונה. חתול שנעלם, ריח שריפה בטנדר הישן, ספר ציור של דיוקנאות, השיר שאולי מאי שרה ואולי לא. קל מאוד להתפתות אחר הדימיונות האלה, הם כמו זיזים בסלע שאנחנו נאחזים בהם בתחושה שתיכף ניפול לתהום ונגררים לפתח תיאוריות על מה שקרה שם באמת, כי אולי הנה, תיכף תבוא ההצלה שלנו. ואנחנו מקווים שההצלה בדרך ומתפללים שתהיה התרה שתשחרר אותנו מהמתח. ביד אחת אנחנו נאחזים בכל כוחנו בזיז, וביד השניה הופכים עוד דף בספר, בתקווה שבעמוד הבא נמצא קצה חוט שיתחבר לזה שאנחנו עוקבים אחריו. וכמו בדמנציה, אנחנו הולכים בעקבות חוט אחד רק כדי לגלות שקצותיו פרומים ושעלינו לבחור לנו נתיב אחר לפתרון התעלומה.
ובתוך כל זה, רסקוביץ נותנת ביטוי לרגשות הכי עדינים של ג'ני, של ווייד, של אן ושל כל האנשים שהופכים להיות חלק מחייהם לרגע אחד או לשנים רבות. היא מתארת בכישרון רב אנשים בודדים, פגיעים, עגולים ורכים, שחיים בסביבה קשוחה עם קצוות משוננים וחדים. ספר מבריק, כבר אמרתי, לא יכולתי להניח אותו מהיד והוא ממשיך להדהד לי בראש זמן רב אחרי הקריאה, כמו הד מההרים המרוחקים של איידהו.
- נוף קר, קשוח, ריק. צילום: mitchell kmetz