"ויהי מקץ שנתיים ימים"…
מילים שישר מכניסות את הקורא לדריכות. מרמזות שמשהו עומד להשתנות בעלילה.
מה קרה ליוסף במהלך השנתיים הללו?
מה עובר בראשו כשהוא מצא את עצמו פעם נוספת מושלך ל"בור" (בית האסורים) ע"י אדונו לשעבר פוטיפר,מופשט שוב מכותנתו?
האם הוא מצליח להבין שהבגד , הכסות , הפסדה החיצונית, הם לא המהות האמיתית שלו?
ואיך הוא מרגיש כשהצליח לפתור נכונה את חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים, ונשכח מלב (שר המשקים לא זכר להזכיר אותו באזני פרעה)?
נראה שמשהו השתנה בו.
הוא כבר לא אותו הנער שרץ לספר לכל אחד את חלומות הגדלות שלו.
יש בו איפוק וריסון, קבלת הדין, ואפילו מידה של ענווה, וגם כשהוא מועלה מן הבור לפתור לפרעה את חלומותיו הוא מקפיד לציין שאלוהים הוא מקור ההשראה שלו.
הרבה פעמים ברגעי הפחד והאופל הגדולים ביותר אנשים פונים לחפש נחמה בנשגב (ראה גם יעקב כשברח מנקמת עשו, יונה במעי הדג, ועוד ).
נראה שדווקא בהיותו במקום הכי נמוך, בעומק תהום- יוסף מצא את המהות שלו. את ייעודו כפותר חלומות, כאדם בעל תכונות של מנהיגות, כאדם רליגיוזי.
אבל עם כל מידת הרוחניות שהוא השיג, מתחת לפני השטח הוא עדיין מנוהל ע"י הטראומה שלו ואינו מסוגל להתמודד עם משקע הרגשות שהותירה בו. הוא מדחיק אותה.
לשר המשקים ולשר האופים הוא מספר: גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים… זאת גירסה שרחוקה מאד מהאמת..ואין לו שום צורך להסתיר את האמת.
חוסר היכולת שלו להתמודד עם הטראומה שלו עולה לו במחיר של נפילות מן המרכז שלו, כשהוא מזהה את אחיו שבאים לשבור לחם במצריים ואינו מסוגל להתעמת איתם.
וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת… וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ
הוא מתנהג כמו ילד קטן היסטרי ונקמן ולא כמו שליט כל יכול.
מה הוא מרגיש ברגעים הללו?
אני מניחה,שברגע שהוא מזהה אותם הוא מרגיש מאד נסער ומאד חצוי:
צד אחד שבו אולי נכסף לבני משפחתו שלא ראה שנים- וצד שני אולי מוצף ברגשות מטלטלים של פחד, של כעס, נקמנות, כאב, עלבון, בגידה, שנלווים לסיפור הטראומטי של ה"כמעט רצח" שלו על ידיהם.
הסיפור המקראי חושף בפנינו שגם האחים סוחבים איתם משקעים מן הסיפור הזה , ולמרות שאינם מזהים את יוסף, רגשות האשמה שלהם מנהלים אותם וכשהם מואשמים בריגול תגובתם הראשונה היא:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.
איזה דיאלוג יכול להתקיים בין מי שחי בתודעת קרבן ,מנוהל על ידי
פחד,כעס ונקם, לבין למי שסוחב איתו רגשות אשמה?
יוסף בוכה הרבה בפרשה.
אילו לדמעות שלו היה קול-מה הן היו מספרות לנו?
אולי היו מספרות לנו על הקולות שונים שדיברו בתוכו ונלחמו זה בזה?
קול אחד אולי היה קול הפחד,שזכר אולי משהו מחווית חוסר האונים, הבעתה והחרדה שם בבור, קול שעכשיו הותמר לכעס ולרצון לנקום. להאשים.
מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם. ….. לֹ֕א כִּֽי-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת.
כעס תמיד מכסה על פחד.
ואולי הקול אמר: למרות שאתה השליט ,למרות שבידך הכוח- תיזהר מהם!
הם מסוכנים! כשהם יווכחו שהחלומות שלך התגשמו והם אכן משתחווים בפניך השינאה תתעורר שוב, הרצון להרע לך יעלה שוב..
קול אחר, היה קול האח הקטן ששיווע כל השנים, עוד לפני האירוע הטראומטי, לקירבה, לאינטימיות, לדיבור קרוב עם האחים הגדולים. ואולי עכשיו אמר:
תרוץ אליהם ותחבק אותם! למה אתה מחכה? הלא כל כך נכספת לזה, זה מה שאתה רוצה באמת!
אולי אתם מכירים מחייכם את החוויה שאחרי עימות עם מישהו שאהבתם, במפגש הבא איתו, בעומק העומקים של ליבכם, מה שבאמת אתם רוצים זה לאהוב ולחבק ולהחזיר את ההרמוניה, אבל מה שיוצא לכם זה כעס, ציניות, ריב, התחשבנות והאשמה?
אז במקום לרוץ אליהם ולחבק אותם הוא מחביא כסף וגביע באמתחותיהם וטווה מסכת האשמות של גניבה ובגידה.
גביע, בגימטריה שווה למילה פה שנייהם =85=13.
פה מסמל את היכולת לקיים תקשורת. 13 בגימטריה = אהבה. לומר מילים של אהבה..
והמילה כסף מופיעה גם היא 13 פעמים בפרשה.
הכסף שהחביא באתמחותיהם מסמל את הכיסופים שלו אליהם שמתחבאים עמוק מתחת, כי מה שמכסה מעליהם הוא פחד ורצון לנקמה.
וקול נוסף אולי היה הקול שנאחז באמונה שכל שקרה הוא לטובתו העליונה והוא אמר עכשיו: הכל היה חלק מהתכנית הגדולה של אלוהים.
המנגינה הזאת של כל הקולות בתוכו, התנועה הזאת בין להישאר דרוך וקפוא ב"רגע שלפני" החיבוק, ברגע שעדיין שומר על כל האפשרויות פתוחות, ברגע שבו דברים עדיין יכולים להישאר ברמת הפנטזיה הלא ממומשת , לבין התנועה של ללכת קדימה ולסכן את הפנטזיה, להפשיר את הדריכות והקיפאון ולעשות מעשה שיביא לשינוי, הרגע הזה של הכמיהה והכיסופים מול החשש להתאכזב, אולי הוא שמריץ את יוסף כל פעם לחדר לבכות בסתר.
אבל הגיבור האמיתי בפרשה הוא יהודה.
יהודה שלא מרשה לעצמו להגיד "הכל בידי אלוהים", אלא לוקח אחריות ופועל.
יהודה שמצליח לשכנע את יעקב לתת בידיו את בבנימין. אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ
יהודה שמוותר על הצורך להיות צודק. וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת-עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם-אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר-נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ:
יהודה הוא כמו השמש בחנוכיה:
הוא מאיר את יוסף, הוא מדליק ביוסף את הזיכרון של מי שהוא באמת מתחת לבגד, ועוזר לו להיחלץ מהמסיכה.
***
מקומות האחרונים לסדנת יוסף וכתונת הפסים בתל אביב , ב14.12. הזדמנות אחרונה להבטיח את מקומך: לפרטים והרשמה להקליק על הלינק: https://bibliodrmh.ravpage.co.il/yoseph
@תמר פלג-מדרש עכשווי:פסיכודרמה של סיפור מקראי.
#מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי (לפרשת מקץ)